ביקורת: אלבום - "כל החיות ידעו" / נינט טייב

"17 שניות לפני הרעידה - כל החיות ידעו". במילים אלו נפתח האלבום החדש של נינט טייב, והדימוי לרגע ההוא, שלפני רעידת האדמה, מוצלח מאוד. כן, גם זה סוג של רעש אדמה, מבחינת החומרים בעברית של מי שהיתה פעם מאמי לאומית, וכוכב נולד וקצת אביב גפן. האלבום החדש שלה מציב אותה סופית כנערת רוק, גם בעברית.

קהל היעד: חובבי רוק נשי מגורען ואלטרנטיבי. דבר המבקר: הקודם של נינט, "Sympathetic Nervous System", היה מחובר מאוד לרוק אלטרנטיבי עדכני, בעיקר בריטי, אבל מנותק מהשפה העברית. הבחירה של נינט לחזור לשפת אמה לא מובנת מאליה. המשפט המיתולוגי של חמי רודנר, "אין רוק'נרול בעברית", מצלצל טוב גם אצל עמיתיה לעבודה, חברי רוקפור, שיוצרים גם הם באנגלית. זה מרמז על ביטחון עצמי שצברה, שמאפשר לה לבחון את הקהל האמיתי שלה. התוצאה היא אלבום שמצלצל כמו אחד ממסמכי הרוק המחוספסים ביותר שנוצרו כאן. יש קטעים שלידם "פלונטר" של פורטיס נשמע קצת כמו שירי ארץ ישראל.

השירים קצרים, מרביתם מכווצים לכמה אקורדים בסיסיים שנעים בין זעקה לצרחה. אבל תמיד עם טוויסט שהופך

אותם למתוחכמים מכפי שהם נשמעים לראשונה. השיר "17 שניות" פותח את האלבום בנימה רכה יותר, וכמוהו הסינגל "כל הלבד" שבא אחריו - אבל אחר כך הכל מתפוצץ. לעתים זה מגיע אפילו לצרחה, כמו זו שמסיימת בסערה את השיר "דופק". זה אלבום שנעשה מהבטן, בהתפרצות אחת, כמו מטען אדיר של רגשות שצריך לפרוק. יש קטעים עדינים כמו "גרזן" שמאפשרים האזנה מורכבת יותר. ומנגד הקטע "והדרת", שמהווה הוכחה נוספת לחוסר הפחד מבחינת העיסוק בסוגיות מההארד-קור של הישראליות. ולא חסרות שלל הברקות הפקתיות כמו ב"ארבע המיתות" המצוין. יותר מכל, האלבום הזה מהווה סיבה, מצד הספקנים, להאמין לנינט. זו היא, זה הקול שלה. לכו איתה, עד הקצה. מופע ההשקה יתקיים ב־2 במאי במועדון הבארבי בת"א, יום למחרת האלבום יהיה זמין בחנויות. (הליקון, 36 דק').

› שורה תחתונה: רוק אלטרנטיבי נטול פשרות וטקסטים שהולכים ומשתפרים.