עשיתי עם החיים סטוץ בשירותים

מיציתי את 2012. חתיכת שנה בזויה זו היתה.

בחורף שעבר גרתי בדירה בבניין מהמאה ה־19, ברחוב בליקר בניו יורק. הדירה שלי תפסה את כל הקומה הראשונה. היתה לה תקרה בגובה ארבעה מטרים, שני תנורי אח, מרפסת בגודל של חצר עם עציצי חֵמר ושרכים וגרניום וגדר עץ מסביב. גם הצבע המתקלף וההזנחה הכללית חיזקו את הקסם. רק הייתי שמחה אם הדיירת הקודמת, שממנה סבלטתי את הדירה, לא היתה מתגלה כסטוֹקרית. מדי פעם, לעולם לא ידעתי מתי, היא היתה מצלצלת בפעמון, דופקת בדלת, ובסוף מתפרצת עם המפתח הרזרבי שלה, רק כדי לקלל אותי במשך 20 דקות בלי סיבה ברורה. היו לי בני זוג שתפסו אותי על חם במצבים שאני לא גאה בהם, ואף אחד מהם לא קרא לי "זונה קטנה ודוחה", כמו שהאשה הזאת צרחה, שוב ושוב, במגוון ניסוחים שמוציאים את התיאבון. כשניסיתי להסביר בשלווה - אמרו לי שכך מתמודדים עם היסטריה - שהשגת גבול היא נגד החוק ושהיא צריכה לעזוב, היא היתה נובחת: "את והחוק שלך!".

חברתי אוליביה עברה לפני כמה שנים תקרית דומה עם אותה אשה, ומאז קראה לה "היצאנית מריה" - כי ההסבר היחיד שהצליחה למצוא לארונותיה רבי־הקומות העמוסים בשמלות מארק ג'ייקובס ונעלי גוצ'י היה שהיא כנראה עוסקת בשירותי ליווי יוקרתיים. בעלה של אוליביה אוהב ניסוחים פשוטים, אז הוא קרא לה "הזונה המטורפת מריה". אוליביה הסיקה שהסיבה להתקפי הזעם של היצאנית מריה היא גילה, ממש עכשיו 50, וזה שאין לה עבודה.

הנשים שיש להן הכל צריכות לנסות לחיות בלי כלום. לי אין בעל, אין ילדים, אין נדל"ן, אין מניות, אין אג"ח, אין השקעות, אין קרן פנסיה, אין קופת גמל, אין פק"מ, אין חיסכון לשעת חירום. זה לא שלא תכננתי לעתיד. לא תכננתי להווה | צילום: תום אשחר

לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי למשטרה, אבל המשטרה לא מתורגלת בטיפול בנשים מטורפות, ולא הצליחו להבין שם למה מישהי שאינה מאהבת זנוחה או שותפה שסולקה יכולה להיות מטרד. מוקד החירום היה שולח צמדים של שוטרות שמנות מאוד. ברגע שפתחתי את הדלת כבר ידעתי שהמצב אבוד.

"זוכרות את הסרט 'דרושה שותפה רווקה'?", הייתי מנסה. הן לא זכרו. הן שאלו אם ברצוני להגיש תלונה. הייתי מסתכלת בטפסים, עותק לבן, ורוד וצהוב, מאוד 1986, ותוהה אם גורלם יהיה להישכח בארונית מתכתית בתחנת משטרה במחוז 6 או להיות מקופלים למטוסי נייר שיוטסו היישר לפח, אל בין כוסות הקלקר והטפסים האחרים.

הפרק האחרון בסאגה הגיע בתחילת אפריל. אחרי שהחלפתי מנעולים מריה הלכה למשטרה עם חוזה השכירות, וטענה שאני מונעת ממנה להיכנס לדירתה. הם הכניסו אותה, בלי שאלות. הם הורו לי לתת לה מפתח ואמרו לי שאם שוב אכלא אותה בחוץ איעצר. "אני עושה את זה כי אני שונאת אותך", מריה אמרה אחרי שהשוטרים הלכו. "אני אחתוך לך את הפרצוף ואהרוס לך את החיים".

בכל סרט על נשים סוציופתיות, בסצנה הלפני אחרונה רשויות האכיפה מתעללות דווקא בקורבן; הסוף הוא או רצח או הצלה בנס. כיוון שלא ידעתי מה התוכנית לגביי, חטפתי את המעיל ואת הכלבה שלי, רצתי החוצה לפארק והתיישבתי על ספסל. היה כל כך קר. זה היה הרגע הזה ביום, שעה קלה לפני שמחשיך, כשהשמש מטילה צללים מדהימים וקורות העץ של הספסל יוצרות פסים על האדמה מולי, ואני בוהה בהם ובוכה.

הכל השתבש. סוף סוף מצאתי את עצמי פגיעה לכל מה שרע בניו יורק, כי בגיל 44 חיי לא היו שונים בהרבה מכפי שהיו כשהייתי בת 24. בעקשנות ובגאווה, בנחרצות ובפתטיות, סירבתי להתבגר, וכך הפכתי לאחת מאלה שמסרבות להתבגר. אחת מהילדים האבודים של העיר. עדיין גרתי בשכירות בגרינוויץ' וילג' במקום לקנות דירה בברוקלין הייטס. אהבתי הכל בחוג למשפטים באוניברסיטת ייל - בעיקר את זה שסיימתי את התואר בגיל 40 - אבל בזבזתי את חסכונותיי על תחום עניין אחד שלא עזב אותי, וזה מחיר גבוה לסקרנות. אף פעם לא התחתנתי, ולכן אף פעם לא התגרשתי, אבל גם לא צברתי את אותם מלבושים של תדמית ומנעולים של ביטחון - ילדים רצויים ולא רצויים, סכו"ם מטיפאניס שאף פעם לא משתמשים בו - הדברים האלה שהופכים את החיים לשלמים. למוסכמות יש מטרה: הן נותנות משמעות לחיים, ובלעדיהן אתה נמצא במשבר קיומי תמידי. אם אין לך משפחה שתזכיר לך מה אתה עלול לאבד, משהו אחר יזכיר. הייתי לבד בדירה מלאת בדידות ועם סטוקרית מטורפת יחידה כהוכחה להישגיי ושנותיי.

נדהמתי לגלות שלפי המגזין "אטלנטיק" נשים עדיין לא השיגו הכל. קשקוש. הנשים שיש להן הכל צריכות לנסות לחיות בלי כלום. לי אין בעל, אין ילדים, אין נדל"ן, אין מניות, אין אג"ח, אין השקעות, אין קרן פנסיה, אין קופת גמל, אין פק"מ, אין חיסכון לשעת חירום. זה לא שלא תכננתי לעתיד. לא תכננתי להווה. יש לי תמלוגים שאני מקבלת מפעם לפעם, יש לי כמה כישורים סבירים, וכמו שזה נראה, בעיקר הרבה הון אנושי. אבל בגלל ההחלטות שעשיתי, חכמות ואידיוטיות, כיוון שהיו לי עקרונות או שפשוט נהגתי כמו משוגעת, אין לי לא נכסים ולא משפחה. נשארתי עם אותם חברים מהקולג', אף על פי שעם הזמן משהו השתנה באווירה היומיומית של הקשרים איתם, בעיקר זה שהיא בכלל לא יומיומית. אבל, כמה קשרים אבודים מרכיבים חיים? החברה הכי טובה שלי מלימודי המשפטים עסוקה מדי עם בנה הפעוט. האנשים שאיתם ביליתי את הסילבסטר בנגריל בג'מייקה, ממש לא מזמן, אבדו לי; כל גבר שהיה אהבת חיי, רק ליום; שותפים לדירה, חברים לעבודה, חברים לכיתה: על כל אדם קרוב אחד כמה אחרים התרחקו.

כריסטינה ריצ'י מגלמת את וורצל בסרט "דור הפרוזאק" מ-2001

תבינו: בכל רגע בחיים אני ממוקדת במטרה. אבל המטרה, עכשיו הבנתי, בכלל לא ממוקדת, מלבד זה שאני לא יודעת להתפשר. רוב האנשים אומרים שהם לא יודעים להתפשר כדי להראות שיש להם עקרונות. במקרה שלי זו פשוט תחושה של כלא שתוקפת אותי בכל פעם שאני עושה משהו שאני לא אוהבת. יותר מכל דבר אחר, זו כנראה בעיה של ילדותיות. אני כנראה עושה את הדברים הנכונים מסיבות מוטעות. אבל מצד שני, לא הצלחתי לפתח את המשמעת שנחוצה כדי לעבור בחיים מג'ונגל הנעורים למקלט השלווה. אני גאה בכך שמעולם לא נישקתי גבר מאיזושהי סיבה מלבד תשוקה מוחלטת, ואני מרוצה מזה שמאז 1989, כשסיימתי את הלימודים, אני חיה מלכתוב רק מה שבא לי. ב־1994 חוויתי את ההצלחה האדירה והמפתיעה של "דור הפרוזאק", הצלחה שהעניקה לי חירות. ואת החירות הזאת בזבזתי באגביות. ואיך יכולתי לעשות משהו אחר? מעולם לא תיארתי לעצמי, מעולם, שאהיה במצב של פחד מוות.

נולדתי עם מוח שסובל מנטייה לעצבות לא טבעית, ויכולתי למות בגיל צעיר או לעשות מעט מאוד עם חיי. במקום זאת הפכתי את הרגשות שלי לקריירה. עכשיו אני רק מתווכחת עם הנורמלי. אני מאמינה באהבת אמת ויושרה אמנותית באותה קיצוניות שבה האמנתי בהם בכיתה ט', ואף שאני מבינה שאהבה מתפקדת דורשת כמות מסוימת של זיוף, ויושרה היא לרוב תירוץ הרואי לברוח מדו־שיח ופשרה, אני בכל זאת לא מצליחה להרפות. אני חיה בכאוס של הטיפשעשרה, אפילו לובשת את אותו ליווייס 501. והזמן עובר.

העקרונות שצריך כדי לא להגיע לשום מקום

באחר צהריים קפוא אחד בפברואר, שעות לפני שיכולתי לצלול לשידור החוזר של "חוק וסדר", שכבתי על הספה וגיגלתי באייפד. כמה דברים לא ידעתי על עצמי! נדהמתי שלמישהו בכלל היה אכפת. בבלוג של מגזין בוגרי אוניברסיטת ייל פורסם מאמר על בוגרים בעלי עבודות מעניינות וחיים מעניינים: אני עובדת אצל הליטיגטור הנודע עו"ד דיוויד בויס, ועדיין מצליחה להיות גם סוג של סופרת.סוג של, בערך.

ואז נתקלתי במשהו באמת מפתיע: קובץ PDF של 140 עמודים שפורסם בהרווארד. המאמר הראשי הוקדש לבוגרים בולטים, בעיקר נשיאים, סנאטורים, מושלים, נסיכים, בני אצולה - שמות כמו רוקפלר, קנדי, אדמס ורוזוולט. לפתע, תחת הכותרת "ספרות", הבחנתי בשמי. זה אולי לא היה מוזר כל כך אלמלא הייתי האשה היחידה ברשימה, ומלבד ג'ון אשבורי, היחידה שעדיין בחיים. הנחתי שכיוון שלא פרסמתי ספר מאז 2001 אולי הם חשבו שאני מתה. אבל שם הייתי. ליד ת"ס אליוט, א"א קמינגס, וויליאם בורוז, ראלף וולדו אמרסון, נורמן מיילר, ג'ון אפדייק, דיוויד הלברסטאם והנרי דיוויד תורו. רשימה מכובדת להדהים שמצאתי את עצמי מקושרת אליה. התקדמתי ממש לא רע על ידי זה שלא עשיתי כלום. או אולי זה רק אומר שמישהי ממשרד היח"צ של האוניברסיטה עברה פאזה התאבדותית וקראה את הספרים שלי. ובכל זאת, התרגשתי.

כשאהיה גדולה, אמרתי לעצמי, אהיה סופרת דגולה.

התחלתי להשתכנע שכמה מהבחירות שעשיתי, ושכל כך הוקרתי אותן כי הן היו שלי, היו מסוכנות ומטורפות. אני מחויבת לפמיניזם ולא מבינה איך אפשר להיות במערכת יחסים שאינה שוויונית לחלוטין. אני מאמינה שנשים שבני זוגן מפרנסים אותן הן זונות, פשוט כך, ונשבר לי הלב לגלות שאני חיה בתקופה שבה היחס לכסף שזורם בוול סטריט מביא לכך שהנשים האלה לא זוכות לבוז המגיע להן. אבל אני גם לא מבינה את זה - אפילו לשבת על בקבוק יין עם בחור שעובד בחברת השקעות גורם לי להרגיש כאילו אני אזוקה במושב האחורי של ניידת: התחנה הבאה, הכלא. והרבה דברים מסביב נראים לי כמו כלא פוטנציאלי: לחיות עוד יום, להעביר אותו במשרד, בבהייה בגיליונות משמימים עם מספרים מוקפים בעיפרון, לתמוך רגשית בבעל שכבר שש שנים לא מכר תסריט אבל בכל זאת כותב את הבא, לספר לכולם ששלושת הילדים הבינוניים שלך הם מוכשרים ומחוננים - אני יודעת שהאנשים שעושים את הדברים האלה מאושרים כי אושר הוא האי־אמת שאנחנו מספרים זה לזה ולעצמנו, אחרת זה יהיה בלתי נסבל. אבל אני מעדיפה שלא. אני מעדיפה להיות עצובה, ולעתים בודדה, אבל לפחות לא לסבול את המטופש.

וורצל ב-1991. אם הייתי חוסכת הייתי מאבדת הכל ב-2008" | צילום: אימג'בנק, Gettyimages

או אולי זו האי־האמת שלי?

אחרי שהספר הראשון שלי התפרסם הייתי, במשך כמה חודשים, מחליפה גבר כל לילה ומזריקה הרואין כל יום - מה שדווקא היה הגיוני, כי בשאר הזמן הייתי בחוסר שליטה מוחלט. גם היום אני כל הזמן מאוהבת, אלא אם אני בדיוק מתגברת על הגבר האחרון או מתחילה את הבא בתור. אבל אני חוששת להזדקן ככה. בעידן הגירושים, תקופת הדייטינג לעולם לא נגמרת, לאף אחד: גברים שהייתי איתם לפני שנים - יותר מאחד מהם - צצים שוב אחרי שעברו חיי נישואים שלמים, כולל ילדים, רק כדי לספר לי שהם טעו כשנתנו לי ללכת. שזה מצחיק. אבל אני לא חושבת שבגיל 85 ארצה ללכת עם מישהו חדש לסרט של פול תומס אנדרסון או למסעדה סינית טרנדית, ואני לא חושבת שמישהו חדש ירצה לעשות את זה איתי. יש לי מזל: אני רצה ועושה אימוני ג'ירוטוניק שלוש פעמים בשבוע, כך שהגזרה שלי לא השתנתה. אבל הגיל מפחיד אותי. אני רואה את קתרין ביגלו בגיל 61 וחשה הקלה עצומה. אני מבינה שאם ההזדקנות מטרידה אותי, כנראה מדובר בכאב קמאי. כי זה לא רק הקמטים מסביב לעיניים. זו ההרגשה שדי.

די. בבקשה.

בת 44, חיה כמו בת 24, מאז גיל 14

כיוון שגדלתי במנהטן אנשים תמיד מניחים שאני ממשפחה עשירה, הנחה שכיום היא כמעט תמיד נכונה. אף אחד לא זוכר איך ניו יורק נראתה בסבנטיז, בימי "בריחת הלבנים", כשז'ה ז'ה גאבור נשדדה בוולדורף אסטוריה והעירייה כמעט קרסה אחרי שהנשיא ג'רלד פורד החליט לא להעביר אליה כספי חילוץ. בימים האלה יכולת לקנות דירת ארבעה חדרים בשדרות קולומבוס ב־15 אלף דולר ועדיין להרגיש שדפקו אותך.

ההורים שלי התגרשו, ואמי עבדה בעבודות זמניות ומשרות חלקיות. אני גדלתי בדיור ציבורי, למדתי בבית ספר פרטי בזכות מלגה, ועבדתי ממש קשה כי רציתי לגדול ולא לגור ליד גני שעשועים שורצי מכרסמים, כאלה שכאשר נתלים בהם מהסולם אסור שהרגליים ייגעו בקרקע, בגלל העכברושים. אני לא יודעת למה חשבתי שכתיבה תפתור את הבעיות שלי, כי כולם אמרו לי שאף אחד לא עשה מזה כסף. אבל היה לי ברור שאף אחד לא כולל אותי. הייתי עצובה, ומגיל עשר סבלתי מדיכאון כרוני, אך במקום שהוא יהרוג את הרצון שלי הוא הניע אותו. חשבתי שאם אהיה מספיק טובה בכל משימה, קטנה כגדולה, יהיו לי כמה רגעים של אושר. פתרתי בעיות בטריגונומטריה כאילו עקומת הסינוס היא זו שתציל אותי.

היום כשאני מתעטשת זו סיבה לוותר וללכת הביתה, אבל כשהייתי נערה רק חיכיתי שמישהו יגיד לי שיש משהו שאני לא יכולה לעשות. הוצאתי ציון מצוין בהכל, וכשבכיתה י' קיבלתי רק כמעט טוב מאוד בהיסטוריה של אירופה שאלתי את המורה אם זה כיוון שאני נראית טיפשה. הוא העלה לי את הציון למצוין. בסופי שבוע עבדתי בחברת התקליטים פוטומאיו, רקדתי בסטודיו לואיג'י חמישה ימים בשבוע, ערכתי את עיתון בית הספר וגם את המגזין הספרותי, ונחרדתי כשהיועץ ללימודים אקדמיים הציע שאירשם לאוניברסיטת בראון במקום להרווארד, כי לדבריו הייתי "לא שגרתית". לא הבנתי מה הוא לא הבין. אני בונה על הרווארד מאז גיל 6.

עד שהגעתי לאוניברסיטה כבר הספקתי לכתוב במגזין "סבנטין" ולהתמחות במגזין "ניו יורק". בארבע השנים שלי בהרווארד, מה שהפך את הדיכאון הבלתי נסבל שלי לנסבל היה הידיעה שעליי להחלים כדי שאוכל לספר את הסיפור שלי. התקיימתי במרחב מנטלי הזוי שבו, באופן פרדוקסלי, גם לא יכולתי להמשיך אפילו עוד יום עם הסבל הזה, וגם זכיתי להצצה נבואית להמשך הדרך, הצצה שעשתה לי חשק לחיות לנצח.

אטלס מגלגל עיניו

סיימתי את הלימודים ועברתי לניו יורק, בתקווה שאתפרנס מכתיבה למגזינים. בתיכון זה נראה כמו חלום מטורף, משהו כל כך זוהר וגדול שאתה צריך להיות מישהו מיוחד כדי להגיע לזה. אבל אז זה קרה, ואז גם זה קרה, והחלום הפך לפחות מגוחך. מעולם לא רציתי להיות מיליונרית או משהו כזה, כי הדבר הכי שמח היה לעשות את מה שאני אוהבת. כך זה היה אצלי, וכך זה אצל כל האנשים המוכשרים שעוברים למקומות כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו ואוסטין. אלה לא רק היצירתיים, אלא גם עורכי דין ואקדמאים ופילוסופים פוליטיים - בגדול, אלה בעלי המקצועות החופשיים. אלה האנשים שנותנים לעיר חיים וכיף. הם עובדים קשה ועדיין יש להם זמן לנסות מסעדה חדשה בלואר איסט סייד שאי אפשר להזמין בה מקום מראש, או לבקר בבוטיקים הקטנים בשכונת נוליטה ולעזור למעצבים צעירים לקבל דריסת רגל. הם לרוב משתכרים רק כמה עשרות אלפים בשנה, אבל איכשהו מצליחים להסתדר. והכי חשוב, הם שמחים בחלקם.

אבל האנשים האלה יפסיקו להתקיים בקרוב. בקרוב מניו יורק יישאר רק מטרופולין של העשירים־מאוד ושל משרתיהם - ושל בני המזל והנואשים שעדיין מחזיקים בקושי. העבודות הכיפיות נעלמות.

אם כישרון גדול לא היה זקוק לתשתית שתטפח אותו, נורמן מיילר ומרטין סקורסזי היו יכולים לצאת מפפואה גינאה החדשה או מנורבגיה. אבל האמנויות שגשגו, ויצירות גדולות נוצרו בלי תמיכה ממשלתית, כי הארץ הזאת נוסדה על מערכת קניין רוחני ועיתונות חופשית, שהבינו שיצירתיות וקפיטליזם הם חברים טובים. כל זה התקלקל, בין הפיראטיות לטכנולוגיה, ואני לא רואה איך ימציאו מודל שיאפשר להחלטות שאנשים מקבלים היום לעבוד. עזבו עיתונות רצינית. אוניברסיטאות במימון ציבורי הן זירת האסון הבאה.

עד שהתחלתי ללמוד משפטים התפרנסתי היטב מכתיבה. אבל מעולם לא חסכתי או השקעתי. האמנתי שאם משיגים יוקרה, הצרכים הבסיסיים כבר ידאגו לעצמם. כשקיבלתי מקדמה ענקית לספרי השני, "Bitch", קניתי תיק בירקין, שמאז מריה כבר הספיקה לגנוב. אבל אם הייתי משקיעה אותו בקרן נאמנות הייתי מאבדת אותו בהתקף פאניקה במשבר של 2008, ומעולם לא הייתי זוכה לעונג שבלסחוב את אינסוף הדברים שלי בסאבוויי של ניו יורק בתוך תיק של הרמס.

אולי הייתי צריכה להיות חכמה יותר. אבל אז הייתי צריכה להיות אדם אחר לגמרי, אולי גם כותבת אחרת, וכנראה די גרועה. היה לי מזל, והוא ששילמו לי היטב עבור כנות כמעט פתולוגית, והדרך היחידה שלי לכתוב ככה היא להיות ככה. זה היה שווה את זה, כי את המחיר הגבוה מצמידים לתכונות נדירות ולא לתכונות שכיחות. אבל מצבי הכלכלי הגיע לאן שהגיע כי בחרתי לכתוב על חיים נטולי פשרות בניו יורק, ובחיים נטולי פשרות שום דבר לא מסתדר לך עד הסוף.

צינוק בתוך צינוק בתוך צינוק

כשישבתי על הספסל בגינה באותו יום, כשדירתי הפכה לבת ערובה, הבנתי שמיציתי את כל האפשרויות ההגיוניות. התקשרתי לדיוויד. זו היתה הפעם הראשונה שבה תיארתי את האירועים מההתחלה ועד הסוף - כל האחרים שמעו רק פירורים, כמו אלה שנשארים מעוגת פירות בבוקר של חג המולד - והבנתי שהייתי צריכה לעזוב כבר בפעם הראשונה שמריה הופיעה בלי הזמנה, כי משם כבר היה ברור שהסיפור רק יידרדר. דיוויד הקשיב בשקט, כמו לעדה על הדוכן, ובסוף אמר רק: "את צריכה לעבור דירה מיד".

"איך?". איך?!

נמצא דרך, הוא הבטיח.

הדבר הכי טוב שלמדתי מדיוויד בויס הוא סבלנות. הוא חקר את ביל גייטס במשך 20 שעות כדי לקבל את התשובה האחת שרצה, כך שהוא מאמין בזמן. אם הוא היה שומע את הסיפור וחושב שאין פתרון, אז זה בטוח היה אבוד. אבל דיוויד השתלט על המצב, וכבר באותו הלילה החפצים שלי עברו לאחסון.

ישנתי אצל חבר באפר איסט סייד, אבל הפריע לי להיות לטרחה, אז שכרתי את הדירה הראשונה שמתווכת הראתה לי, ושלדבריה היתה האופציה היחידה שלי. היא שילמה בעצמה את המקדמה עוד לפני שהייתי בטוחה שאני מעוניינת. נתקעתי. יש לדירה חצר מקסימה עם גדר עץ לבנה, ולו התכוונתי לגור באוהל בחוץ, היא היתה יכולה להיות מושלמת. הדירה עצמה היא מרתף בתחתית גרם מדרגות, חדר השינה אינו מוגדר כמרחב מגורים חוקי. היא קטנה וצפופה ואני שונאת אותה. אני מרגישה כאילו אני גרה בצינוק. היא בצ'לסי, אחרי השדרה השמינית, שזו גרסת השכונה לצינוק. אני מתייחסת אליה כמו אל מחסן: כל הארגזים ארוזים, נעליים מרפדות את הרצפה, הציורים והתמונות עדיין מונחים בערימות ליד הקירות. אחסנתי את עצמי.

במשך תקופה מסוימת לאחר אותו לילה סיוטי שבו נאלצתי לעזוב את הדירה ברחוב בליקר, בכל פעם שמישהו התקרב אליי גופי התקשח. היו לי תחושות משונות כל הזמן. יכולתי למשל לחכות שהרמזור יתחלף, ובאמצע לתהות אם מישהו ייגש וסתם יתחיל לצרוח עליי, אפילו באמצע היום. כשפעמון הדלת היה מצלצל בהפתעה נשכבתי מאחורי הספה. דאגתי שהדואר והמשלוחים יגיעו למשרד שלי. לא רציתי שאף אחד יתקרב אליי שוב. חשבתי שאהבה והנאה נגמרו בשבילי, לנצח.

אבל החיים נדיבים יותר מזה. פשוט כך.

באביב הופיע מישהו צעיר, עם גינונים אריסטוקרטיים נאים, שגרם לי לחייך בדיוק כשהכי הייתי צריכה את זה. זה היה יכול להיות רק סטוץ, ולזמן מה זה באמת הרגיש כמו סטוץ שפשוט לא הפסיק. אבל אז איכשהו משהו קרה. התחלנו לשבת בחצר האחורית שלי, או סתם לרבוץ על הספה ולדבר שעות ולצחוק על בודהיזם. או לשתות במיטה קפה עם ביסקוויטים בטעם פפריקה ברביעי בבוקר. הייתי כל כך דהויה מפחד עד שמצאתי את עצמי באחת ממערכות היחסים המתורבתות ביותר שהיו לי.

טוויטר ואני

ועדיין, אני תוהה אם אי פעם אהיה בסדר אחרי השנה שעברה. אני לא גרה בשום מקום, אין לי בית כבר יותר מדי זמן, והניכור מתיש אותי. הייתי פעם אדם שמח שעשה כיף - אפילו הדיכאון לא מנע ממני להיות אדם שמח שעשה כיף. אבל כשמישהו שביקשת ממנו לשמור מרחק מופיע ללא התראה רק כדי לצעוק עלייך בשנאה, אז זה גורם נזק עמוק. יש לי בחילה. יש פער ביני לבין כולם, כמו קופסה מחוררת של אוויר מזוהם שמפרידה ביני לבין האנשים: המרחק ביני לבין כל מי שעשוי להבין כמה רע לי נראה עצום. אני נוקשה ומובסת, ומעולם לא חשבתי שאשתמש באף אחת מהמילים האלה כדי לתאר את עצמי. רשימת הדברים שלא יכולים להפריע לי היא אינסופית. רשימת הדברים שמפריעים לי היא אינסופית.

איבדתי את חיי. היו לי הרבה חברים, פגשתי אנשים, היו לי ימים מלאים. אני כבר לא יודעת איפה כל אחד נמצא ולא זוכרת מי נעלם ומי לא. אני לא בטוחה איך בדיוק זה קרה: התחבאתי, אף על פי שהמחבוא לא היה בטוח, והחיים נעשו מסובכים מדי, מוזרים מדי, ובסוף הפסקתי לדבר עם כולם.

ועדיין, לסיפור הזה יש הסוף הכי טוב שאפשר, כי אני מספרת אותו. בכל תולדות המילה הכתובה, מעולם - לא בתנ"ך, לא באפוס בייוולף, אפילו לא ב"ניו יורק טיימס", עם ההיצמדות הנואשת של הכתבים האמיצים שלו לעובדות - לא היה מספר מהימן, גם לא בנושאים אובייקטיביים: הסגול של אחד הוא הוורוד של האחר, האינדיגו של השלישי, והכחול של הרביעי. אני מספרת את האמת על חיי כבר מרבית חיי, ואני מאמינה לכל מילה שלי. אני מתארת את האירועים בדיוק כפי שאני זוכרת אותם, וכפי שכל מי שהיה שם זוכר. אבל אני יודעת, יש עוד גרסאות.

ישנה הגרסה שלא קרתה. בסיפור הזה דיוויד בויס אינו הבוס שלי, ואיש לא בא להציל אותי. אני מרוששת ומתביישת. אני נתונה לחסדי המשטרה, שהיא, לסירוגין, לא יעילה ומסוכנת, וככל שהאלימות הרגשית מתגברת והופכת לרעה וקטלנית הסיפור הזה עובר להיכתב על ידי מישהו אחר לגמרי, כי אני מתה. נחוצים עוד הרבה שלבים כדי להגיע לשם, או אולי רק כמה, אבל המבנה הבטוח יקרוס לגמרי. הוא יכול לקרוס בקלות. במידת מה זה כבר קרה.

תראו איך אנחנו חיים: אנחנו מתקשרים בהודעות טקסט ובאימיילים, אפילו אלה מאיתנו שהספיקו לחיות בעולם שבו המושג "טלפון קווי" לא היה קיים, כי טלפון היתה החלופה העצלה היחידה לקשר אנושי ישיר. אני הספקתי. כשהייתי צעירה, כשהייתי בגיל שבו צריכים להיות כשזה קורה, אם הייתי צריכה לספר את הדבר הכי קטן לחברה, למכר או לנציג שירות, הייתי צריכה לשוחח איתם. בכל יום, כמה פעמים ביום, בין אם רציתי או לא, דיברתי עם אנשים, המון אנשים. הקול מגלה, בשונה מהמילים הכתובות, אם הכל בסדר. ועכשיו, ביום טיפוסי ועמוס קרואסונים, טיולים עם הכלבה וקניית יוגורט וריבה במכולת, אני עשויה לשוחח עם האנשים שאני אוהבת רק בכתב. כשמוסיפים למשוואה הזאת את הטעות של פייסבוק וטוויטר, דברים רעים מאוד עלולים לקרות: אשליית החברות מביסה את הדבר האמיתי. מישהו שאתם חושבים שאכפת לכם ממנו ושאתם לא יכולים לחיות בלעדיו עשוי להיות מת בלי שידעתם.

אבל זהו זה בשבילי. אני נפש חופשייה. אני לא מכירה דרך אחרת. לא נראה שיש עוד כמוני. בעולם משובש, לב טהור הוא מסוכן.

תמיד קיבלתי החלטות בלי לחשוב על התוצאות, כי אני מבינה רק את העכשיו. אולי אני מבינה גם את האחר כך, אבל עם זה אתמודד אחר כך. אני בוחרת במהנה על פני המעשי. אני כנראה האדם היחיד בעולם שהלך ללמוד משפטים בשביל שעשוע, עורבא פרח. ואני תוהה מה בדיוק חשבתי לעצמי כשבחרתי בכל העורבים היפים האלה, העורבים הפורחים שלי.