חכמת המונים או לחץ חברתי
קשה לזכור, אבל פעם חוכמת ההמונים היתה בעצם טיפשות. הרי חוכמה היא דווקא היכולת לעמוד בפני לחץ חברתי
הרבה אנשים ומנהלים שואלים את עצמם איך מתפקדים בעולם שבו לרשתות החברתיות יש עוצמה הולכת וגדלה. הגוף האמורפי הזה שקוראים לו "הרשת" מקדם אנשים ומוצרים, מחליט על חייבים, וקובע מה יעשו חשודים בהטרדה.
קראו עוד בכלכליסט
עם הזמן הולכת ומצטברת תובנה שכאשר "הרשת" נוטה לכיוון מסוים, לא יועילו שום הסברים. חכמת ההמון היא המלך, ומי שמנסה להתנגד לפסיקתה נצרב קשה. אנשים, מנהלים וארגונים לומדים שעדיף להתקפל. התובנה שהתפתחה היא שמחאות ציבוריות הן לא דבר שאפשר לזלזל בו. לאחרונה המוחים הם שקובעים - מאלצים את הארגונים לשלוח לחזית מנכ"ל או מנכ"לית שיתנצלו ויחזרו בהם מהחלטות שעוררו את זעם ההמון.
במאמר שהתפרסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" צוטט ריד הסטינגס, מנכ"ל ענקית הווידאו סטרימינג נטפליקס, מתוך בלוג שפירסם לאחר מחאה ונטישה של לקוחות רבים בעקבות שינוי בשיטת התמחור של החברה. "פישלתי", הוא כתב. בנוסף לבלוג פירסם המנכ"ל סרט ווידאו שבו הוא מתנצל בפני הלקוחות על השינויים שביצע, הסביר כי ברור שאין די בהתנצלות, והבטיח להחזיר את הגלגל לאחור.
הדוגמה המקומית של המהלך הזה כבר נטחנה עד דק בשבועיים האחרונים. מתוך הדוגמאות הללו ניתן לראות כי התפתח "נוהל" עכשווי להתנהלות מול לחץ קבוצתי. הנוהל מתחלק לארבעה חלקים מרכזיים: הבעת אמפתיה, נקיטת פעולה, הצהרה על תובנה והבטחה להמשך בדיקה.
קשה לזכור, אבל פעם, לפני שהיו רשתות חברתיות, חכמת ההמונים היתה בעצם טיפשות. רובנו גדלנו על הרעיון כי חכמה באה לידי ביטוי ביכולת לעמוד בפני הדבר הנורא הזה שקראו לו: "לחץ חברתי". הביטוי השנוא ביותר על הורים שילדיהם באו אליהם בבקשות שונות ומשונות היה: "לכולם מסכימים". בתשובה לכך ענו ההורים: "ואם כולם יקפצו מהגג, תקפוץ?" זאת בניסיון להצביע על האבסורדיות בכך שהעדר עלול להוביל את הפרט למעשים בלתי רציונאליים ואף מסוכנים.
הסיפור הנפלא מילקוט הכזבים של דן בן אמוץ וחיים חפר על מורדוך הדייג, הלוקס (הפנס) והחבר'ה מדגים היטב את הנושא:
פעם יצא מורדוך עם עוד כמה חבר'ה לשוט על הכינרת. כדי שיהיה רומנטי, לקח איתו מורדוך את הלוקס של הדייגים. ככה שטו על הכינרת עד שהתחיל להיות משעמם. אומרים החברה למורדוך: " זרוק את הלוקס לים, נראה אם יש לך אופי". אומר מורדוך: "מה זה שייך לאופי? אם אני רוצה אני זורק אותו לים".
החבר'ה: "זרוק אותו לים, נראה".
מורדוך: "חבל על הלוקס".
החבר'ה: "אין לך אופי,
מורדוך: "לי אין אופי?"
החבר'ה: "אין לך".
מורדוך: "זה שום דבר, אם אני רוצה אני זורק אותו לים".
החבר'ה: "מה אתה מדבר הרבה? נראה אותך".
מורדוך: (מסתכל על החבר'ה בבוז וזורק את הלוקס בכוח לתוך הים) "נו, מה אתם אומרים עכשיו?"
ענו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך".
יועצי התקשורת של היום היו ודאי מייעצים למורדוך לפעול באופן לגמרי שונה. אין טעם להתווכח, אין טעם להתחפר, וחבל שלא מינפת את הכניעה באמצעות הסבר, הם היו אומרים. ולצד כל זה נשמעים קולות אחרים, שקטים, מהוססים, מחוץ לפוליטיקלי קורקט החדש הזה המשבח את כוחו של ההמון. אלה מדברים על הטרוף שבדבר, על מנהלים שפוחדים מהצל של הפייסבוק, על שיכרון הכוח של אלו המכונים בפיהם "פופוליסטים".
אלה מייחלים למנהיגים שהם אנטי-מורדוכים, למישהו שידע גם לעמוד מול כל זה, שלא יזרוק את הלוקס ולא יבטל הסכם. הם אומרים את זה בשקט, כי להגיד את זה בקול רם, הם אומרים, באווירה של היום, זו ממש התאבדות.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל S2R Strategy2Results חברה לייעוץ ארגוני-אסטרטגי ומרצה-עמית בביה"ס אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה
3 תגובות לכתיבת תגובה