ביהמ"ש: חלה התיישנות על תביעת קרקעות בפ"ת

זוג אחים שפינו את דירת הוריהם מצאו בבוידעם ארגז מסמכים ישן, וחשבו שמצאו אוצר. בארגז נמצאו חוזים שלפיהם היו להוריהם זכויות בקרקעות בפתח תקווה עוד מימי ראשית היישוב. קרקעות "הביצה", כפי שנקראו אז, משתרעות על שטח של כ־36 אלף דונם בעיר וחלקן הגדול מוגדר גם היום כקרקע חקלאית.

לטענת האחים, המסמכים מוכיחים כי הוריהם היו חוכרי הקרקע, ועל כן מגיעות להם זכויות על הקרקעות. ב־1951 ביטלה המדינה את הסכם החכירה של המושבה פתח תקווה והוריהם סירבו לחתום על הסכם חדש מול מינהל מקרקעי ישראל. לפיכך תבעו השניים הן את עיריית פתח תקווה על שפגעה בזכויותיהם, והן את המינהל שהיה מודע לכך שהוריהם נמנים עם "מתנחלי הביצה".

במינהל טענו מנגד כי ליורשים לא היתה כל כוונה לעבד את הקרקעות, שאין כל הוכחה שמדובר אכן באותן קרקעות וכי הראיות שהציגו אינן קבילות. עוד טענו כי מכיוון שבעת הסדרת הקרקעות המחודשת לא נרשמו הורי התובעים כחוכרי משנה לא ניתן לפתוח את ההסדר מחדש.

עו"ד קובי ברכה ממשרד פריש שפרבר ריינהרץ ושות', שייצג את העירייה, טען כי העובדה שהחלקות לא עובדו במשך שנים היא הפרה של הסכמי החכירה ההיסטוריים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי על המסמכים חלה התיישנות כבר ב־1961, והוסיף כי מאחר שהראיות אינן מציינות את מיקומם המדויק של השטחים, אין זה מספיק. "תחום המקרקעין הנו תחום מרובע שלגביו נדרשת מידה של דיוק. ולא בכדי, זכות של אדם במקרקעין משמעה שלילת זכותו של אחר", אמר השופט חאלד כבוב.

השופט הוסיף כי, "גם אם לא הייתי קובע כי התביעה התיישנה, הראיות חלקיות ביותר ומציירות תמונה חסרה ומחוררת". עם זאת, השופט ביקש מעיריית פתח תקווה לבחון את המקרה לפנים משורת הדין ולנסות להגיע להבנה עם התובעים, כפי שהושגה הבנה עם יתר "מתנחלי הביצה".