עו"ד מבקש לפסול שופטת מחוזית בבאר שבע בשל ניגוד אינטרסים

עו"ד משה קפלנסקי עובד 44 שנה כעורך דין, שבמהלכן רכש מוניטין כאחד המובילים בתחום הנזיקין. 44 שנה לא הגיש קפלנסקי אפילו בקשה אחת לפסילת שופטת. בשבוע שעבר עשה זאת לראשונה כשביקש לפסול את השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע. דברת טרם הכריעה בבקשה, וקצבה לצדדים האחרים בתיק 20 יום לתגובה. 

בינואר השנה דחתה דברת תביעה שהגישו לפני כחמש שנים 67 תושבי הדרום, בסכום מצטבר של כרבע מיליארד שקל, נגד מדינת ישראל והמועצה המקומית־תעשייתית רמת חובב. בין התובעים ד"ר שאול לדני, מי שהיה שנים רבות אלוף ישראל בהליכה ספורטיבית. רבים מבין התובעים נמנים עם הפזורה הבדואית. התביעה היא על מחלות שונות ובהן סרטן, שבהן לקו התובעים בשל חשיפתם, לפי טענתם, לחומרים רעילים שנפלטו ממפעלי רמת חובב.

דברת קבעה כי אין קשר סיבתי בין המחלות לבין החומרים הנפלטים. על הדרך היא ביקרה בחריפות את חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים פרופ' ישראל הוד, רופא וחוקר בפקולטה לחקלאות ברחובות, אחד המומחים הידועים בתביעות בתחום איכות הסביבה, שכתב בין היתר את חוות הדעת בתביעת צוללני הקישון שחלו בסרטן. בנוסף פסקה השופטת שכל אחד מהנתבעים ישלם כ־130 אלף שקל הוצאות משפט. בינתיים הפחית העליון את ההוצאות של כל תובע במחצית.

הבוס פיני בדש

קפלנסקי הגיש ערעור לעליון ובמקביל ביקש את פסילתה של השופטת. הוא יצא להגנת המומחה הוד: "למקרא פסק דינו של בית המשפט בולטות אמירות פוגעניות, וביקורת קשה חוזרת ומוטחת בפני מומחה המבקשים פרופ' הוד, תוך ציון שמו 211 פעמים, תופעה שאינה מוכרת במקומותינו". בנוסף הוא הצביע על כמה ניגודי אינטרסים אישיים.

ראשית, "קרבה אישית חברית ממשית למר יהודה ארד המנוח, שנפטר לפני כשנה, ואמור היה להיות, בטרם מותו, אחד העדים המרכזיים בתיק". ארד היה חבר מועצת רמת חובב כ־18 שנה ובנוסף שימש כסמנכ"ל בחברת טבע לאקולוגיה, בטיחות ואיכות הסביבה. כתשע שנים היה חבר מועצה מטעם חברת תרכובות ברום והחל ב־2003 כיהן כנציג חברת טבע במליאת המועצה. תרכובות ברום וטבע הם צדדים שלישיים לתביעה, ולטענת קפלנסקי מרכזיותו בתביעה יכלה להפוך אותו - כמו את שאר חברי המועצה - לחשופים "להליכים משפטיים אזרחיים ופליליים תוך גביית מחיר אישי מכל מי שכיהן כחבר מועצת רמת חובב".

קפלנסקי טוען שההיכרות והחברות האישית של השופטת עם ארד חייבה אותה לגילוי נאות כבר בתחילת המשפט.

קשר אישי נוסף, מרוחק יותר, שאליו מתייחסת בקשת הפסלות, הוא בן זוגה של דברת, עו"ד עמירם קראוס, המשמש כיועץ משפטי של מועצת עומר. "פיני בדש, ראש מועצת עומר, נמצא בקשר הדוק עם בן זוגה של השופטת, עו"ד עמירם קראוס, היועץ המשפטי של היישוב עומר...", נכתב בבקשה. בדש, שהוא גם הבוס של קראוס, נחשב למתנגד תקיף למאמצים, מחקריים וסביבתיים, שקושרים בין הפליטה הרעילה למחלות. בראיון לתקשורת הוא אף הביע עמדה המתיישבת בקנה אחד עם זו שהובעה על ידי השופטת: "אני לא רואה קשר בין רמת חובב לתחלואה. באו אליי כמה אנשים וסיפרו לי שהם מתכוונים להגיש תביעה.

אמרתי להם שאין להם שום יכולת בעולם לקשור את המחלות שלהם לרמת חובב, והעובדה היא שגם השופטת חשבה כמוני". בבקשת הפסלות עולה שאלה מעניינת: אם לבוס של בן זוגה של השופטת יש עניין בתוצאת המשפט - האם אין בכך לכאורה להטות את שיקול דעתה?

קפלנסקי טוען שהתנהלותה של השופטת נועדה להפיל את התביעה בשלב הקשר הסיבתי. מכשול שאם עוברים אותו, נפתח הצוהר לדיון באחריות. התביעה הוגשה נגד שניים בלבד, המועצה ומדינת ישראל. דברת צירפה לדיון, כצדדים שלישיים, את כל המפעלים של האזור. בכך הרחיבה את החזית ו"גייסה" ארטילריה משפטית אדירה להפלת התביעה. הרחבה זו מאריכה, מסרבלת, "מטביעה" את חוות דעת התביעה בחוות דעת נגדיות, ולבסוף מעמיסה על התובעים החולים הוצאות עתק. "מדוע עליו (על כל אחד מהתובעים - מ"ג) לשלם לכל הצדדים השלישיים, אשר נוכחותם בדיון נכפתה כאמור על פי החלטת השופטת", תמה קפלנסקי.

בבקשתו תוקף קפלנסקי את הרחבת החזית הזו, ונאבק על כבודו של המומחה מטעמו פרופ' הוד. להוד רזומה מרשים כווטרינר, אגרונום, רופא, איש מדע. בעברו עבד כמומחה עבור ביטוח לאומי. דברת כתבה עליו בין היתר: "קושי נוסף ומהותי המונע להסתמך על חוות דעתו של פרופ' הוד הנו מומחיותו, או נכון יותר היעדר מומחיות. פרופ' הוד הוא אדם מאוד אינטליגנטי, עם ידע רב בתחומים שונים, אך אינו מומחה באף תחום רפואי הרלבנטי לענייננו... התיימרותו של פרופ' הוד להבין כמעט בכל תחום רפואי ולייחס לעצמו מומחיות בתחומים - שאין לו, היא שגרמה למעשה להגשת תביעה זו, שטוב היה אלמלא היתה מוגשת".

הוד עצמו מסרב להיעלב, אבל מהסיפור הזה יצא עם כמה תובנות מעניינות על הקשר שבין משפט למדע: "השופטת דווקא שאלה את השאלות הנכונות מהבחינה המשפטית", הוא אומר ל"כלכליסט", "ואני נתתי את התשובות הנכונות מהבחינה המדעית. אלא שלדעתי השופטת לא חיברה ביניהן. הסיבות לפער הזה אינן חשובות. בית המשפט רוצה 51% ודאות ואני לא יכול לדבר על זה. כל שאני, ובעצם המדע במקרה זה, הארגונים הבינלאומיים המוכרים בעולם, יכולים לקבוע הוא שקיים קשר סיבתי. המשפטנים רוצים להפוך מילים לאחוזים, אני יודע רק להפוך מספרים לאחוזים".

קפלנסקי מדגים לדעתו טעות הבנה של השופטת: הוד, כדי להדגיש שאין ודאות ברפואה, אמר כי 100% סבירות אינם שקולים ל־1% של ודאות. השופטת בפסק הדין כתבה: "הסיכוי לקשר סיבתי אינו עולה על 1%, גם לטענת המומחה...".

"הורגים את השליח"

הבעיה המרכזית בתביעות כאלה היא הקושי להציג בפני בית המשפט מאזן הסתברויות של 51% ומעלה להנחת דעתו באשר לקיום הקשר הסיבתי. תחלואה בסביבה כרמת חובב היא אולי באחוזים גבוהים יותר מאשר בתל אביב, אבל קשה להוכיח קשר סיבתי־משפטי: המחלות שונות זו מזו, הן פורצות כעבור שנים בתנאי חשיפה שונים, וקשה להפריד ולשקלל בין גורמים אפשריים שונים למחלה.

לפני כשלוש שנים הניח בית המשפט העליון בסיס להלכה חדשנית (פס"ד עדן מלול) הנוגעת לחוסר ודאות באשר לגורמי הנזק: חריגה מהכלל הרגיל של מאזן הסתברויות (51%) במקרים שבהם קיימת "עמימות סיבתית" באשר לגורמי הנזק. החלופה במקרה זה היא "אחריות יחסית" המאפשרת הטלת אחריות גם כשאי אפשר לצלוח את ה־51%. הוד סבור שבמפגעים סביבתיים כמו רמת חובב ראוי לאמץ את הלכת מלול - אחריות יחסית ולא מאזן הסתברויות.

לטענת הוד, הוא פשוט הניח בפני בית המשפט את המחקרים המובילים בעולם במסמך שהחזיק מעל 500 עמודים. השופטת פסלה את הוד כמומחה. הוד: "קודם הורגים את השליח. אם אין מומחה - אין חוות דעת. ואם יש, המאמרים והמחקרים לא ברמה המתאימה. ואם כן, אז טוענים שלא הבאתי את המחקרים הנגדיים". לדבריו, "השופטת השתמשה בי לחסל כל אפשרות לדון ולתבוע על מפגעים סביבתיים. אני אתאושש מהמכה שספגתי, בינתיים כואב לי שאנשים שחלו צריכים לשלם כל כך הרבה כסף".

מהנהלת בתי המשפט סירבו להגיב בשם השופטת כל עוד היא לא הכריעה בבקשת הפסילה.