הסדר נשים

הם ורודים בעיניי. יש להם שלושה הילוכים בלבד, "רמה" נמוכה לירידה נוחה בחצאית, כיסא לילד מאחור וסלסילת קש מלפנים. אני מדווש בהם בנינוחות, מקפיד לא להזיע, מתעלם במופגן מהזמנות מרומזות למאוצי תחרות אשר מגיעות מרוכבים עמוסי טסטוסטרון החולפים על פניי, לועגים למראי בזמן שמבושיהם לחוצים בטייטס הדוקים מדי מדי. אילו רק יכלו לראות את עצמם, כמה הם המגוחכים מבינינו.

לפני שבועיים גנבו לי את האופניים. הם היו שחומים, חטובים, עמוסי הילוכים, יציבים כסלע ובלומי זעזועים. כל אימת שרכבתי עליהם הם פילחו את האוויר באוושה חרישית, כמו חרב סמוראי קטלנית שחושלה בידי האטורי האנזו בכבודו. ככה גיבורים הם היו. אלא שהם גם היו קשורים במנעול ילדותי מדי, שרוסק במכת פטיש הגונה וגווייתו הושלכה בסמוך כדי ללעוג לי באופן אישי.

אופניים סגולים על סלסלה | צילום: אמיר זיו

מאז, כבר כמה ימים טובים שאני מדווש מדי בוקר לעבודה באופניים ורודים ששאלתי מאשתי. עד לא מכבר הקפדתי לתקן ולומר "לא ורודים, חתיכת עיוור, סגולים בהירים", אבל כעת כבר לא אכפת לי. תחילה נימקתי לעצמי שפשוט עוד לא היה לי זמן לקנות חדשים, ללכת לחנות, להתייעץ עם חברים בעלי ניסיון תריאתלטי, לשבת מול האינטרנט ולברור לעצמי זוג גברי מוצלח. כשאתפנה, תירצתי, והמשכתי לדווש בוורודים. אלא שאיני משקר לעצמי עוד. טפח אחר טפח, סיבוב פדל אחרי סיבוב פדל, הוויה נשית עוטפת אותי בחיבוק אמהי, ואני מתחיל לחבב אותה.

כעת ממש אני נוסע לאורך שבילי האספלט של פארק הירקון המובילים אל המערכת. שירים נשיים בוקעים מהאוזניות כאילו גם שדרני הרדיו זיהו את השינוי שחל בי. שירים שמקובל לכנותם נשיים, כמובן. אין בהם שום אלמנט שמאבחן אותם מגדרית, למעט מחשבותינו ותפיסת עולמנו. קרול קינג שואלת "Will you still love me tomorrow". אני מחייך. ברור שכן! ואני חש את האדמה רועדת תחת רגליי.

אני כבר יודע שהקסם המוזר ייעלם כשארד מהאופניים. מיד אחרי שאקשור אותם לעמוד מתחת למשרד אשוב להיות... מה בעצם? הרי אינני הופך באמת לבחורה, חרף שפע הדימויים שהבחירה הזאת מאפשרת לי כעת. מה שכן משתנה הוא היכולת שלי להמשיך לאחוז בגבריות המוכרת, או לפחות במופע המאצ׳ואיסטי המוחצן שלה. היכולת הזאת, וגם המוטיבציה להמשיך להחזיק בה, הולכת ודועכת ככל שאני מתבגר.

איני יכול עוד להשלים משחק כדורגל משום שברכיי אינן עומדות בעומס ומסירות הפז המפורסמות שלי מדויקות כמו אפליקציית המפות של אפל. כשדהרתי הבוקר לגן עם הילד על הכתפיים הגב איים להתפרק עד שנאלצתי להסוות את כאביי בצהלות כמו־אבהיות. וכשכבר הגעתי באיחור קל הגננת פתחה את הדלת במצמוץ מופגן של חוסר שביעות רצון. בצעירותי גננות לא מצמצו חוסר שביעות רצון, הן היו מודות לי על שהואלתי, ואילו כעת אני נשלח על ידן זעוף ומדדה אל שער היציאה.

גם מילואים איני עושה עוד. עד כמה איני עושה? ובכן, לפני שבועיים התקשר חייל צעיר מהיחידה כדי לבשר על כנס בוגרים, 50 שנה או משהו כזה. ההזמנה בדואר, הוא הבטיח, אפילו וידאנו יחד שהכתובת מעודכנת. ובכן, היא לא הגיעה. אני יודע שהיא לא הגיעה. אני בודק.

ולא רק ממילואים שוחררתי. איני אוכל עוד חומוס בצהריים, ואני מהרהר פעמיים לפני סטייק קרוב מדי לשעת השינה, ואני מעדיף לראות כדורסל לבד בסלון, ואני נרגע כשאני עושה כביסה, ירחם השם. כל אלה כמובן סממנים מוחצנים ופשטניים של גבריות. אינני מבקש לטעון שהם היו המודל שלתוכו נוצקתי, או שדווקא אותו אני מעריך. אבל הם קיימים ותמיד ידעתי להתכתב איתם, לשחק בהם למטרותיי, להתהדר בהם בעת הצורך כדי להגדיר את עצמי כלפי חוץ. היכולת הזאת היא שדועכת. הגבריות הפשוטה שגדלתי לאורה פשטה את הרגל מבחינתי. מדויק יותר יהיה לומר שאני הוא שהפך לא רלבנטי מבחינתה. הגבריות ההיא הודפת אותי מעליה.

כן, אני מבין שהתמורה שתחול לא תסתיים בהפיכתי לאשה. שאני פשוט בשלב מעבר, שבסופו אלמד לאמץ סממנים גבריים חדשים, מותאמי גיל ותובנות עמוקות יותר ותפיסת עולם פנימית שהשתנתה. כשאני חושב על זה עוד קצת, האופניים הוורודים היו רק אינדיקטור לתהליך הטבעי הזה, לא זרז.

מדהים לחשוב שהכל התחיל באשמת הפועלים הסינים או הפלסטינים או הבולגרים או התאילנדים שעובדים בבניין שהולך ונבנה מול ביתי. ברור לי שהם שחמדו את האופניים שלי, אחרי שסיימו לנשנש את הכלב של השכן. אבל אלה מחשבות גבריות קסנופוביות מהסוג הישן. אני איני חושב מחשבות כאלה עוד. וגם אם הן עולות, אני בוחרת לסלוח.