דניאל פינק: האיש שלימד אותי לעבוד בשביל עצמי

במאי 2002 הוכיתי בהלם. כמה חודשים אחרי שאמנון דנקנר התמנה לעורך "מעריב", הוא הראה לי את הדרך החוצה. אחרי 18 שנות עבודת פרך יצירתית, משמעותית ומפרנסת היטב, הגיע הבוקר המטלטל הזה שבו קמתי מהמיטה ולא הייתי חייבת לצאת מהבית. לא לעבודה ולא לשום מקום אחר. להמחשת ההרגשה בדיעבד יכולה לסייע סצנה מוכרת מסרט מצויר: השנייה הזאת שבה דמות רצה, עוצרת באוויר ומגלה את התהום הפעורה מתחת לרגליה.

הפנים נשמטות בתדהמה. ככה הייתי, אבל לא בסרט.

מכיוון שעמדה לזכותי "גרסת עניים" של מצנח זהב - עד אוקטובר 2002 המשכורת המשיכה להיכנס לבנק - יכולתי לשקוע בהרהורים, שלא לומר בחשבון נפש עמוק. חשבתי על יחסיי עם העבודה, מי אני כשלא צמוד לשמי תואר מקצועי, מה עמדתי בעולם כשאינני עיתונאית, על הביטחון שסיפק לי תלוש השכר ועד כמה היה פיקטיבי, ושברתי את הראש בשאלה, מה אנשים עושים בזמנם הפנוי. אף פעם לא היה לי כזה.

אף על פי שהסביבה האוהבת הפעילה עליי בעדינות לחץ למצוא תפקיד ממוסד אחר (ובכך בעיקר להרגיע את עצמה), חשבתי שרגע מטלטל כזה חייב להביא לחיי דבר חדש. זה נשמע ניו־אייג'י, אבל זה ממש לא. רגע מטלטל כזה הוא רגע שמוליד חיפוש אמיתי, אם יש לך אומץ לחנות לתקופה באזורי האי־ודאות.

אל הסביבה הנפשית המעורערת־אך־מסוקרנת הזאת נכנס דניאל פינק. הכרנו באינטרנט. הזמן הפנוי שנכפה עליי אפשר לי לשוטט ברשת בלי לפשוט את הפיג'מה, ומצאתי אוצר: פינק פרסם זמן קצר קודם לכן את ספרו הראשון, "FREE AGENT NATION, The future of working for yourself", שזכה מקץ כמה דקות לתואר: "הרכישה הראשונה שלי באמזון".

דניאל פינק היה כותב הנאומים של אל גור. הוא מאס בלחץ היומיומי, השגרתי, של עבודתו היוקרתית, והחליט לעזוב מרצונו את המשרה המתגמלת בבית הלבן ולצאת לדרך עצמאית. בצעדיו הראשונים כעצמאי "הריח" שהוא לא לבד, שזיהה תופעה: דפוס העבודה המוכר משתנה. "איש התאגיד" (זה שנכנס למקום עבודה אחרי שסיים את הקולג', עובד בו 40 שנה ויוצא לגמלאות) מפנה את מקומו לסוכן החופשי, לעובד העצמאי, לפרילנס: בין אם הוא יזם ובין אם הוא עובד זמני. עידן העבודה הקבועה הסתיים.

את ממצאיו הראשונים פרסם פינק במגזין "Fast Company" בסוף 1997. הכתבה על אומת הסוכנים העצמאים, כפי שכינה את התופעה, היתה מרעישה, לדבריו. היו קוראים, הוא מספר, שהודו לו על עצם הזיהוי ועל מתן הלגיטימציה לאופן העבודה העצמאי שלהם. אבל כלי התקשורת הממוסדים פחות אהבו את התמונה שצייר. היה מי שהמליץ לו להתחיל לקחת תרופות נגד הזיות. "אנשים רגילים", הוא כותב, "עודדו אותי, האליטות ירדו עלי. ידעתי שעליתי על משהו".

ומכיוון שכך, הוא יצא לתחקיר מקיף שארך כשנה בקרב עובדים עצמאים. "באינספור ערים, בכמה עשרות מדינות, בבתי קפה, חנויות ספרים, אולמות כניסה של בתי מלון, בסלונים פרטיים, מטבחים, מרתפים וחצרות אחוריות, דיברתי עם סוכנים עצמאים מכל הסוגים על עבודתם, חייהם, חלומותיהם, בעיותיהם ועתידם". בספר הוא מתאר את המפגשים הללו ומסיק מניתוח הדוגמאות השונות מסקנות משמעותיות על עולם העבודה החדש. היום תובנותיו מוכרות מהחיים ללא מעט אנשים. לפני 11 שנים הן היו מהפכניות. לפחות עבורי. שלוש מהן הולכות איתי עד היום, ועשויות להועיל לכל מי שמבין שעבודה קבועה היא פשע מן העבר.

1. קריירה היא לא סולם, היא אשכול: פינק מסביר בספר מדוע הדימוי המקובל לקריירה - של סולם שמטפסים עליו מלמטה כלפי מעלה, שלב אחרי שלב - כבר לא רלבנטי. האגדה על מי שהתחיל כנער שליח בחדר הדואר והפך למנכ"ל לא יכולה להתממש כשטיפול בדואר עובר למיקור חוץ, לחברות קבלניות. פינק מציע דימוי חלופי. לא סולם אלא אשכול. אשכול ענבים. קריירה, לפי פינק, היא מערך של קשרים מקצועיים משתנים, מתחברים ומתנתקים, על פי הפרויקטים שבהם עוסקים. בדפוס העבודה החדש לא נעים במסלול ליניארי מלמטה למעלה, אלא מתפשטים לכל מיני כיוונים.

בשיטת הסולם הישנה מישהו צריך לתת לך קידום, בפורמט האשכול אתה מעצב בעצמך את חייך המקצועיים. האשכול מחייב למידה בלתי פוסקת של כישורים חדשים, המאפשרים התפתחות והתאמה לדרישות השוק המשתנות. אם לשפוט לפי ניסיוני, השנים שחלפו מאז שנחשפתי לדימוי האשכול מוכיחות מדי יום עד כמה הוא מדויק, גם אם חלק מהכישורים הנדרשים לעיצובו ממש מעצבנים (מילוי חשבוניות וגביית כספים, למשל).

2. לויאליות היא כבר לא ערך: "בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה", מסביר פינק, "עסקה פשוטה 'הדביקה' את היחסים שבין היחיד לתאגיד: העובד הציע לתאגיד לויאליות, והתאגיד, בתמורה, הציע ביטחון". העובדים עשו מה שהוטל עליהם, ולעתים רחוקות חלקו על מדיניות התאגיד או עברו למשרה אחרת. החברות, פחות או יותר, הבטיחו לעובדים ג'וב לחיים, תשלום חודשי ופנסיה צפויה בפרישה. אלא שהחוזה החברתי הזה - נאמנות תמורת ביטחון - התמוטט. "תוחלת החיים של כל החברות מתכווצת", הסביר פינק בראיון לטום פיטרס, "כשבאותו זמן תוחלת חייהם של בני האדם עולה. בעיקרון, כל אדם יכול לצפות להאריך ימים יותר מהארגון שבו הוא עובד. אז אשאל שאלה מטאפיזית: איך ייתכן ביטחון תעסוקתי לכל החיים כשאתה עתיד להאריך ימים יותר מהארגון?".

כך, מרגע שקרס הסכם ה"נאמנות־ביטחון" הישן, יכולים העובדים לראות את עצמם חופשיים ללכת הלאה כרצונם. לצערנו, גם המעסיקים חופשיים לשלוח אותם הלאה עם פחות ייסורי מצפון, או בכלל בלי. מנקודת מבט של קורות החיים, ידוע שהיום מעסיקים מעדיפים לקבל עובדים שהתנסו בהרבה מקומות ותפקידים ולא כאלה שברזומה שלהם יש מקום עבודה אחד שבו נרדמו למשך שנים.

3. הפנסיה מתה: דפוס העבודה החדש אינו מבטיח, מטבעו, רציפות תעסוקתית. סוכן עצמאי, לפי פינק, חייב להניח שיהיו תקופות - גם ארוכות - שבהן לא יהיו לו הכנסות, ובוודאי לא הפרשה קבועה לפנסיה. לכן הוא מציע להיגמל מהמושג (המעיק) פנסיה ולחשוב על חיסכון למשך החיים. גם כאן, אם ניסיוני שווה משהו, ברור שפינק יותר מצודק. זה מוכיח את עצמו מדי קיץ, כשחוזה העסקתי כמרצה במכללה מסתיים ונחתם מחדש רק כעבור ארבעה חודשים, עם פתיחתה של שנת לימודים חדשה.

החיפוש אחר מקורות הכנסה נוספים הופך לחוויה מרתקת, כשאתה חופשי לבחור מה שמעניין אותך, ולסרב להצעות משעממות. להרכיב לעצמך תיק הכנסות משלימות זה דבר מאתגר, אבל מפגש דו־חודשי עם רואה חשבון מבאס פחות ממפגש יומיומי עם בוס רודני במשרד מחניק.

בעשור שחלף מאז פורסם הספר, האשכול של פינק צמח ותפח. הוא הפך לסוג של גורו בעצמו, התמסחר בדרך האמריקאית: מפרסם בקצב רבי־מכר, יועץ לחברות עסקיות, מתראיין בלי סוף, מרצה (כולל ב"טד"). אבל אני לא מקנאה בו, אני אסירת תודה, כי גם האשכול שלי צמח ותפח בעשור הזה. לא רק בזכותו, אם לומר את האמת. במובן מסוים, דנקנר היה זה שגרם לי לחשוב אחרת, אבל לו הרבה יותר קשה לי להודות.

הכותבת היא סוכנת עצמאית