אף קיצוץ לא יכול לתקציב הביטחון

מאיפה כל הכסף הזה הגיע? מסעיפי התקציב האחרים. במקום להוציא את הכסף - את כספי המסים שלנו - על מטרות אחרות, נתנו אותו למערכת הביטחון. האם הציבור יודע למה? מה היו המניעים לכך שכל שנה משרד הביטחון קיבל עוד כסף, עוד מיליארדים, מעבר למה שתוכנן? האם הציבור יודע למה שימש הכסף?לא, לא, ושוב פעם לא. כך עובדת השיטה, ובניגוד לאיומים של צה"ל ושל משרד הביטחון, לא תמיד יש לזה בכלל קשר לביטחון. יש לזה קשר לכוח, כמעט אך ורק לכוח.

2. בשעה שאתם קוראים שורות אלה ההכרעה על תקציב הביטחון אמורה להיות מאחורינו. אתמול היה צריך ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריע האם להיענות לדרישת משרד האוצר לקצץ 4 מיליארד שקל בתקציב משרד הביטחון לשנה וחצי הקרובות או האם לקצץ פחות. כל קיצוץ של פחות מהסכום הזה משמעותו תהיה אחת משתיים: או שיקצצו את מה שלא קוצץ מהביטחון מהתקציבים האחרים (חינוך, בריאות וכו') או שלא יקצצו ממקום אחר, אלא יגדילו עוד יותר את הגירעון לשנת 2014, מה שיזמין מתקפה של ממש מצד הכלכלנים הבכירים במשק על ראש הממשלה ושר האוצר. אבל הגרף שלפניכם צריך לאותת שאפילו אם ראש הממשלה הלך עד הסוף, ואימץ את כל הצעת משרד האוצר במלואה לקצץ במערכת הביטחון, יש סיכוי סביר שזה פשוט לא משנה. שמשרד הביטחון, כמו תמיד, יזכה עד סוף השנה לקבל תוספות תקציביות נדיבות, שהלכה למעשה יבטלו את הקיצוץ. זו השיטה, כך היא עובדת.

משה בוגי יעלון, שר הביטחון | צילום: עמית שעל

יתר על כן, הנה סיפור אמיתי שקרה ב־2002, קצת לפני עשור. זו היתה ממשלת שרון הראשונה, סילבן שלום היה שר האוצר, בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. הימים היו ימי מיתון קשה וגזירות תקציביות קשות. ימי דיוני התקציב לשנת 2003, ממש כמו אתמול. הצבא דרש מראש הממשלה תקציב של 39 מיליארד שקל, אחרת המדינה תחדל מלהתקיים. האוצר, מאידך, טען ששקל יותר מ־31 מיליארד שקל ימוטטו את המשק.

ראש הממשלה העייף העביר את ההחלטה למנכ"ל משרדו דאז אביגדור יצחקי שפסק פשרה, שרובה לטובת האוצר: תקציב של 33 מיליארד שקל. אלא שכעבור חודשים ספורים, בשקט בשקט, הלך הרמטכ"ל אצל ראש הממשלה, הפעם בלי פקידי האוצר, והצליח לסחוט ממנו 4 מיליארד שקל נוספים. למה? כי ככה עובדת השיטה.

בנימין נתניהו | צילום: אי פי איי

התוכנית הזו יכולה להיות שקופה לחלוטין. להציג בפני הציבור איך, בפרטי פרטים, עד השקל האחרון, מערכת הביטחון הולכת להיפרד משכבות השומן שלה בזו אחר זו, שנה אחר שנה. אם כל המשק צריך להתגייס לטובת צמצום הגירעון, אם כולם צריכים לשאת בנטל, גם מערכת הביטחון, גם הצבא, גם הקצינים הבכירים, כולם חלק מהחברה הישראלית, כולם צריכים לתת.

למשל, למה שלא יבטלו את משלחות הרכש הביטחוניות לחו"ל? למה אנחנו צריכים כל כך הרבה נציגים שקונים רכש ביטחוני? למה אי אפשר לעשות את העבודה הזו מרחוק? באי־מיילים? בשיחות וידאו? מדי פעם גם אפשר לטוס לאן שצריך, אבל מדוע צריך שם נציגי קבע? איך המדינות האחרות מצליחות להסתדר יופי גם בלי נספח צבאי בתאילנד, ג'וב שהוא בעיקר צ'ופר לקצינים בכירים לקראת פרישה?

ואז כבר משלחות וטיסות, מדוע צריך להמשיך לממן את עלות ההטסות האוויריות - מוניות אוויריות, בלשון הצבא - של כל אנשי הצבא שמשרתים בדרום, בעלות של יותר מ־60 מיליון שקל בשנה. ואולי הגיע הזמן לבטל את האפשרות של אלופי הפיקודים להזמין לעצמם מסוק שיקפיץ אותם הביתה פעמיים בשבוע? וזה למרות שלכל אחד מהם יש שני כלי רכב צמודים, לפחות. כי אם מצטמצמים, אז דוגמא אישית לא תזיק.

או כמו שאמר תת אלוף (במיל') ניצן נוריאלי בראיון ל"כלכליסט" לפני חודש, על כך שצריך להעביר מסרק על תקציב הביטחון, בהתחלה מסרק רחב ואחר כך מסרק דק, בשביל לגרוף את כל הסעיפים שבהם מסתתר הכסף. ביחד, יש שם המון כסף, ואת הכסף הזה אפשר לחסוך.

הכסף הגדול מסתתר במקומות שהם כבר פונקציה של מנהיגות, של מדיניות, לא של צמצום שומנים. ראשית, הדרג המדיני מתכבד לקבל החלטה - האם לנוכח השינויים הפוליטיים־מבניים־מדיניים במדינות שסובבות את ישראל יש צידוק להמשיך ולהיערך מבחינה ביטחונית לכל האיומים האפשריים במוכנות הגבוהה ביותר? האם ההסתברות הנמוכה מאוד למלחמה אזורית כוללת בחמש השנים הקרובות לא מחייבת החלטה על הפחתת סדרי גודל של כוחות, של טנקים ושל מטוסים, ושל כל מה שנלווה להם. יש שם מיליארדי שקלים שאפשר לחסוך.

כך גם אפשר לחסוך כספים רבים ביעול המפקדות העורפיות הבזבזניות, וכמובן הפנסיות הצה"ליות, נושא רגיש שדורש החלטה דחופה של הקברניטים. תחליטו בבקשה האם ראוי שמי שפורשים מצה"ל בגיל 43־45 זכאים לקבל פנסיה מאותו רגע לשארית חייהם? מה מותר דמם מדמו של עובד המדינה שעובד במשרד הבריאות?

בשביל לקבל החלטות כאלה צריך מנהיגות אמיצה, צריך פוליטיקאים אמיצים. ייאמר לזכותו של שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, שהוא עשה כמה צעדים בכיוון, כשהצליח לאשר בממשלה מתווה להעלאת גיל הפרישה אם כי בפריסה עד שנת 2019. עכשיו תורו של שר האוצר החדש, של הפוליטיקה החדשה, להוכיח שיש לה את האומץ לעשות צעדים נוספים.