אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דגי רקק: מגדלי הדגים בישראל הולכים ומאבדים את השוק צילום: זהר שחר

דגי רקק: מגדלי הדגים בישראל הולכים ומאבדים את השוק

מחקר חדש של משרד החקלאות חושף כיצד היקף הצריכה של דגי בריכות טריים בארץ הולך וקטן. המחיר הגבוה של הדגים לצרכן והזמינות הנמוכה שלהם ברשתות השיווק פוגעים במגדלים, שמבקשים מהממשלה לעזור להם לצוף

13.05.2013, 08:33 | גיל קליאן

בעוד שוק המזון הישראלי נהנה מצמיחה קבועה, פלח אחד של השוק לא צומח כלל, ואפילו מתכווץ. מדובר בשוק הדגים הטריים שגדלים בארץ, בעיקר בבריכות דגים. שוק זה שהיה אחראי לייצור יותר מ־19 אלף טונות דגים לשנה בין 2006 ל־2007, הלך והצטמצם וסיפק בשנה שעברה 17.1 אלף טונות דגים בלבד.

מדובר במגמה מפתיעה משום שכל הטרנדים האחרונים בשוק אמורים לעבוד לטובת הדגים הטריים: מטרנד הבישול בבית ועד לטרנד הבריאותי, שהוליד מסעדות סושי בכל פינת רחוב.

מגדל הדגים דורי פרידמן. "הממשלה לא עוזרת, אלא רק מפריעה", צילום: זהר שחר מגדל הדגים דורי פרידמן. "הממשלה לא עוזרת, אלא רק מפריעה" | צילום: זהר שחר מגדל הדגים דורי פרידמן. "הממשלה לא עוזרת, אלא רק מפריעה", צילום: זהר שחר

הסושיות משתמשות בעיקר בדגים מחו"ל

מדוע השוק לא צומח? כשמפנים את שאלה זו לאנשי משרד החקלאות ולמגדלי הדגים עצמם, הם תולים את האשמה ביבואנים, שמקטינים את היקף הצריכה של דגים שמקורם בישראל. לטענת המגדלים, מי שהכי פוגעים בייצור המקומי הם הדגים הקפואים הזולים מסין. "שוק הדגים צומח, אבל רק מדגים מיובאים, לא מדגים שמיוצרים בארץ", אמר ל"כלכליסט" דורי פרידמן, יו"ר מדגה מעוז חיים, הנחשב לאחד המגדלים הגדולים בארץ.

בחינה של נתוני משרד החקלאות מעלה כי התמונה מורכבת יותר. לפי הנתונים, יבוא הדגים הקפואים אכן צמח בצורה מרשימה עד 2009, אז הגיע ל־52.3 אלף טונות, אך מאז ועד סוף 2012 לא צמח ואף התכווץ. מנגד, יבוא הדגים הטריים (בעיקר דגי סלמון ודניס) לא מפסיק לצמוח, וב־2012 הגיע ליותר מ־10,000 טונות - צמיחה של כמעט פי שלושה לעומת 2006.

העלייה בהיקף היבוא של דגים טריים משקפת את הצמיחה בשנים האחרונות של סושיות, אלה נסמכות בעיקר על יבוא של פירות ים ודגי סלמון וטונה שאינם מתאימים לגידול באקלים הישראלי.

המגדלים המקומיים מסתכלים בקנאה על הצמיחה בצריכת הדגים הטריים שמעבר לים: "למגדלים בישראל יש אמנם רווח יציב, אבל זה רווח של בערך שקל לק"ג, זה כלום", אומר פרידמן. "אני מוכר דג אמנון ב־12–15 שקל לק"ג וקרפיון ב־11 שקל". לדברי פרידמן, מדובר בענף עם סיכון לא מבוטל: "לוקח לי שנתיים לגדל את הדגים שלי, ואם אני לא משגיח עליהם, הם יכולים למות בתוך שעה".

רק יינות ביתן מקדמת תחרות בדגים הטריים

על רקע מצבם הקשה של המגדלים המקומיים קיים משרד החקלאות בשבוע שעבר כנס, שלקראתו הוזמן מחקר מפרופ' אמיר היימן מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. המחקר נועד לבחון את הרגלי הקנייה של דגים בישראל ואת האסטרטגיות שיכולות להגדיל את הביקוש לדגים מקומיים.

לטענת היימן, החקלאים הישראלים סובלים מחוסר זמינות של דגים טריים בנקודות המכירה, ומכך שהדגים נמכרים במחיר שגבוה באופן משמעותי ממחירו של עוף טרי. החקלאים סובלים למעשה מעיוות שנוצר על ידי הקמעונאים, שמוכרים עוף במחירי הפסד, בעוד בדגים הטריים אין תחרות אגרסיבית. הרשת היחידה שהחלה לקדם תחרות בדגים טריים היא יינות ביתן, שמכניסה לחנויותיה עמדות דגים טריים, אך קבעה את המבצע העיקרי שלה בזירת הדגים לסלמון - דג מיובא.

הקמעונאים סובלים מעלויות גבוהות בכל מה שקשור למחלקות דגים. בגלל כשרות הדגים צריכים להיות מופרדים מהבשר, טיפול בדגים מצריך כוח אדם מיומן ולמוצר קיימות עלויות פחת גבוהות הנובעות מחיי המדף של 7–5 ימים. מסיבה זו גוזרים הקמעונאים רווח גולמי גבוה מהמוצר, שלפי הערכות נע בין 10 ל־25 שקל לק"ג בדג רווחי יחסית כמו דניס. כל עוד הצרכן לא דורש דג טרי וזול, אין לקמעונאים שום סיבה להפוך את הדג הטרי למוצר הפסדי.

נקודה משמעותית במחקר שהכין היימן נוגעת לטענה כי גם אם שוק הדגים הישראלי יצמח, היצרנים לא יהיו ערוכים לספק את הביקוש שייווצר. על טענה זו גם פרידמן לא חולק: "היום אנחנו מייצרים 8,000 טונות והיבוא הוא פי שלושה. אם תגיד לי היום לייצר פי שלושה - לא אדע לעשות את זה. אבל לצמוח ב־10%–15% בשנה אני כן יודע". על רקע זה טוען היימן, כי גם אם השוק יצמח, המרוויחים מכך יהיו היבואנים ולא החקלאים.

נקודה כואבת נוספת שחושף המחקר נוגעת לרווחיות הצנועה שמציע הענף למגדלי הדגים, ולעובדה כי השוק כולו מוגן על ידי מכסים שבריריים שנועדו למנוע יבוא ונמצאים בסכנת ביטול. פרידמן טוען כי היקף הייצור יוכל לעלות על ידי השקעה בטכנולוגיה טובה יותר, ושיקום של חוות דגים שנסגרו בעבר.

"ב־2009 ייצרנו במשק שאני בא ממנו 1,600 טונות, וב־2011 ייצרנו 2,300 טונות", אומר פרידמן. "אנחנו יודעים לגדול, אבל זה מצריך השקעה, וכדי להשקיע צריך ביטחון. הממשלה לא עוזרת אלא מפריעה, מאיימת להוריד מכסים. אנשים אומרים, אני אלך להשקיע ואז יורידו לי מכסים?".

גם היימן מציין, כי ההשקעה על גידול דגים בצורה מתועשת במבנה העלויות הנוכחי (כלומר גם עם ההגנה של המכס) "לא מחזירה את עצמה בזמן סביר".

כמו כן, טוען פרידמן, כי הדרישות מהייצור המקומי מחמירות יותר מאשר מדגי היבוא. "דורשים ממני לעמוד בתקני איכות סביבה, דרישה שלא קיימת בסין. למה שלא יעשו תקן אחיד לדגים? כשמביאים בשר כשר, יודעים לשלוח משגיח לצד השני של העולם".

דגים, כמו כל סוג אחר של מזון, צריכים תמיכה שיווקית. היימן מציין כי בשנת השיא של מגדלי הדגים בארץ, 2006, היה באוויר גם קמפיין בכיכובו של השף חיים כהן שעודד צריכת דגים טריים מקומיים. כך, גם חלק מהפתרונות שהוא מציע הם שיווקיים, כמו קמפיין חדש או בידול שיווקי של הדגים הטריים מהקפואים, צעד שמקווים כי יגרום לנכונות גדולה יותר של הצרכן לשלם יותר על המוצר הטרי.

נראה כי המכשול העיקרי בפני כל מהלך ממשלתי הוא כספי. היימן טוען כי יש לפתוח במו"מ עם האוצר כדי לספק תמיכה לענף, אך קשה להאמין כי אנשי האוצר ימצאו בתוך כל מלחמת התקציב גם כסף כדי לתמוך בחקלאות הדגים בישראל. ללא תמיכה ממשלתית, וכאשר אין בין המגדלים כוח דומיננטי שיכול להרים את הכפפה, קשה להאמין שמצבם העגום של מגדלי הדגים ישתנה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות