בבית תמיד היו קופסאות שימורים ועודפי מזון, כי אבא היה ניצול שואה והמוטו שלו לחיים היה: "תמיד תתכונן לגרוע ביותר"

נולדתי למלכה ומשה, ילידי פולין וליטא, וגדלתי ביד אליהו. אבי הוא ניצול שואה, היחיד ששרד ממשפחתו. את אמי פגש ביפו כחייל בודד. כשהגרמנים אספו צעירים בגטו לצעדת המוות אבי הצליח להתחמק. הוא סיפר: 'התכוננתי מראש לרגע הזה. היתרון שלי היה שבגלל השיער הבהיר לא נראיתי יהודי'. הוא לבש בגדים יפים מתחת לבגדים עם הטלאי הצהוב, ובאחד העיקולים זרק את הבגדים עם הטלאי ועשה את עצמו כמי שהולך ברוגע. בשלב מסוים תפס אותו שוטר ואמר לו: 'ילד לך מפה, עוד יחשבו שאתה יהודי וייקחו אותך', אבל בסוף הוא הצליח לברוח.

"המוטו של אבא לחיים היה 'תמיד תתכונן לגרוע ביותר'. בבית תמיד היו קופסאות שימורים ועודפי מזון, למקרה שתהיה מלחמה או שיהיה צורך. אמא היתה אדם חם, מאוד מחבק ואוהב, שדחפה מאוד בלימודים, גם מתוך תסכול על כך שהיא מעולם לא למדה. זה אומר שאי אפשר היה לשחק בחוץ לפני שעושים שיעורים, וגם שהיו תגמולים קטנים על ציונים טובים בלימודים, סוכריות או שקדי מרק, כי אמא אמרה: 'אם תצליח בלימודים תצליח בחיים'. לאמא היה חלום עבורי: 'יועדת לגדולות, אתה תהיה מפקד גדול בצבא או רמטכ"ל'.

"אבי סירב להגיע לטקסי שואה כי טען שעבורו כל יום הוא יום זיכרון, אבל כשהקימו משלחת נוער לחילופי תלמידים עם גרמניה ושאלתי אותו אם אפשר ללכת הוא אמר 'ודאי, זה הניצחון הכי גדול'. את זה לקחתי לחיים: לא להתעלם מאנשים או ממקומות שגרמו לך רע, אלא לחזור אליהם לימים כמנצח.

"אבי היה סגור, אבל את הצד הפתוח והחברותי נתן לאמא להוביל - וזה מאוד פיתח את הצד החברתי שבי. יכולנו להיות בית דיכאוני של ניצול שואה, אבל הבית שלנו היה בית פתוח שאנשים כל הזמן באים אליו לאכול. 'המטבח של מלכה' היה סוג של מוסד. בצבא אהבתי מאוד מוזיקה, וכשסיימתי קורס קצינים הוריי קנו לי פטיפון שאוכל לשמוע בו תקליטים. זאת המתנה שקיבלתי בדרך לרמטכ"לות, שאליה לא הגעתי לשמחתי. עשיתי מילואים עד גיל 47, אבל זה הספיק לי, אני אוהב יותר את עולם העשייה והיזמות. אמא לא התאכזבה, כשראתה שאני הולך לכיוון העסקי היא אמרה לי: 'דווקא מתאים לך'".