העולים החדשים

בשבועות הקרובים הממשלה עומדת לקבל החלטות גורליות. אמנם לא מדובר בתקיפה באירן, אך ההחלטות שתקבל הממשלה, בהסתמך על המלצות הוועדה לגיבוש חוק השוויון בנטל, בראשות השר יעקב פרי, תהיינה בעלות השלכות ארוכות טווח על דמותה החברתית, הכלכלית והתרבותית של מדינת ישראל.

כבר לא מדובר במציאת פיתרון כזה או אחר לכמה אלפי חרדים שאינם משרתים בצבא או בשילובם במעגל העבודה. החלטות הממשלה, האופן בו יושגו ובהמשך ייושמו, יקבעו את אופי המרקם העתידי של החברה הישראלית, את מידת הלכידות שלה ואת אופיו היהודי של העם. הרוחות המנשבות בימים אלו ברחוב החרדי הן תערובת של דאגה וחרדה. תחושת אִיום עמוקה וחיפוש נואש אחר פיתרונות אופפת ציבור זה, ולאו דווקא מהקיצוניים שבהם. הם קוראים להתנתקות מוחלטת בינם לבין שאר החברה הישראלית, ולהסתגרות בסוג של אוטונומיה עצמאית. הם כבר מדברים על שתי מדינות לאותו עם: חרדית וחילונית.

חרדים מצביעים בבחירות. מדברים על שתי מדינות לאותו עם | צילום: יריב כץ

האתגר העומד בפני ממשלת ישראל הנוכחית הוא אדיר. שאלת התעסוקה החרדית נדחקה לשוליים ויותר חשוב לשאול כיצד הממשלה החדשה תמנע קרע בעם. הדבר דורש שינוי דיסקט. רוב השיח הציבורי והתקשורתי בנושא זה הוא בעל אופי של מאבק בין יריבים, במאמצי הורדת ידיים משני הצדדים. השיח הממשלתי-ממלכתי צריך להיות אחר - כזה של חזון, של יעדים ארוכי-טווח, של קונצנזוס.

ממשלות ישראל בעבר ידעו לעשות זאת כשעמדו בפני אתגר ממלכתי גדול. כך היה בשנות העלייה המאסיבית שלאחר קום המדינה, כך היה עם ההחלטה להעביר מים מן הגליל לנגב וכך היה, שוב, בשנות ה-90 עת קלטה ישראל, תוך פחות מעשור, קרוב למיליון עולים מברית המועצות לשעבר. בכל הפרויקטים האלה המניע לא היה נגד, אלא בעד, והיישום היה באמצעות העמדת הנושא בראש סדרי העדיפויות, בהקצאת משאבים ככל שרק נדרש וביצירת מדיניות ממשלתית חוֹצַת-משרדים. זהו המודל הנדרש גם כיום ביחס לשיתוף הציבור החרדי: מודל קליטת עלייה. החרדים הם העלייה הרוסית החדשה.

דו"חות מוסד שמואל נאמן, שהועברו בשנה האחרונה לממשלה, מצביעים על עקרונות הפעולה הנדרשים במצב הנוכחי: מינוף השינויים המתרחשים כיום בתוך הקהילה החרדית; שימוש בתמריצים כספיים שתועלתם עולה בהרבה על עלותם; גיוסם של המעסיקים (כמו התאחדות התעשיינים, תעשיות ההייטק וכד') במאמץ הממלכתי לשילוב חרדים בשוק העבודה וההכרח בדיאלוג והידברות עם החרדים כתנאי לכל פיתרון מוצע.

ישנו גם ההיבט התרבותי שאותו שכחנו בדרך. הבה ניזכר מהיכן באנו: למי מאיתנו אין בבית תמונות משפחתיות ישנות, של סבא וסבתא, אולי דור אחד קודם, בהם הסבא נראה בדיוק כמו החרדים האלו ממאה שערים או משכונת הבוכרים? אנו מתעלמים משורשינו המשותפים ובקלות בלתי נסבלת שוללים מאנשים אלו את זכותם הבסיסית להיות שונים מאתנו, תוך שאנו הופכים אותם לאויבינו.

גרוע מזאת, במאבקנו הנחוש על מדינה יהודית ודמוקרטית, די ברור לנו איך צריך להיראות המרכיב הדמוקרטי. אך האם יש לנו תמונה ברורה על מהות המרכיב היהודי במשוואה? וגם אם לרובנו ברור שאיננו מוכנים לחיות במדינת הלכה, עלינו להכיר בכך שהציבור החרדי הוא זה שמשמר, גם אם בשמרנות יתר, את ליבת היהדות של עמנו.