מרחיב את שולי הסיכון

למהלך של חידוש רכישות הדולרים, שעליו הודיע בנק ישראל בשבוע שעבר, יש למעשה משמעות אחת: בנק ישראל מודאג מהשפעת הפקת הגז הטבעי על שער השקל, והוא אינו מוכן לחכות חמש שנים עד שהממשלה תושיט לו עזרה בנושא זה. אבל בנק ישראל גם מודע היטב לעלות הכספית הגבוהה שכרוכה בהחזקת עשרות מיליארדי דולרים ביתרות המט"ח. הסיבה לעלות זו היא הפערים בין הריבית השקלית הגבוהה יותר שמשלם בנק ישראל על המק"מ שבאמצעותו הוא מממן את רכישות הדולרים, לבין הריבית הנמוכה על הדולר והיורו שבהם מושקע רוב כספי יתרות המט"ח.

סטנלי פישר | צילום: עמית שעל

לפי בנק ישראל, "יתרות המט"ח מושקעות בנכסים נזילים, כדי שיוכלו לשמש את המשק במשבר. זרמי המט"ח שיצטברו כתוצאה ממדיניות הרכישות החדשה יושקעו בנכסים לטווח ארוך יותר, שהתשואה הצפויה עליהם גבוהה יותר".

אולם מעבר להארכת טווח ההשקעות של אותו חלק מיתרות המט"ח שנועד לנטרל את השפעת הגז הטבעי, מתכוון בנק ישראל להשקיע חלק מהכספים גם באפיקים נושאי תשואה גבוהה יותר, כמו מניות ואג"ח קונצרניות. לפני שנה וחצי, כאשר בנק ישראל התחיל לראשונה להשקיע במניות בחו"ל, הסבירו אנשיו כי המהלך נועד, בין היתר, להרחיב את שולי הרווח מהשקעת יתרות המט"ח. הבעיה היא שצדו השני של מטבע הרחבת שולי הרווח הוא הרחבת שולי הסיכון. כבר למדנו כי מה שעולה יותר לגובה, יכול גם לצלול לעומקים גדולים יותר. השאלה היא עד כמה רחוק צריך הבנק המרכזי ללכת כדי להשקיע בנכסים "שהתשואה הצפויה עליהם גבוהה יותר".