גוגל גלאס מדאיגה את המחוקקים

גוגל נותנת פייט לפייסבוק!

בתחום שחיקת הפרטיות, על כל פנים.

הכתב הטכנולוגי של "ניו יורק טיימס", ניק בילטון, בילה בימים האחרונים בכנס המפתחים השנתי של גוגל, I/O. הוא מדווח על חוויה בעייתית שעבר: כשעמד בשירותי הגברים, הוא נתקל שם באחד מבאי הכנס, מרכיב את משקפי גוגל גלאס. הלז אף אמר לבילטון שתכונה חדשה של התועבה היא היכולת לצלם במחי מצמוץ - ולא רק באמצעות פקודה קולית. המבקר המזדמן אף הודה במבוכה שהוא כל כך התרגל לצלם באמצעות מצמוץ, שהוא הופתע לרעה מספר ימים קודם לכן, כאשר מצמץ כשהמשקפיים לא עליו ולא זכה לתמונה. בילטון, שיש לו חושים בריאים מאד, הרגיש ליד באי הכנס עם המשקפיים כמו ליד סייבורגים.  

הרעיון שמישהו יכול לצלם אותך, בלי שתרגיש, גם במקום כמו השירותים, מעורר בהרבה מאד אנשים, ובצדק, חוסר נחת. קבוצת תומכי הפרטיות בקונגרס שלחה לגוגל מכתב, שבו היא דרשה להבין מה לעזאזל מתכוונת לעשות גוגל עם הגרוטאה. אחד הנושאים המטרידים שהוזכר במכתב הוא שאלת ה-opt out: כרגע, אני יכול להודיע לגוגל שאני לא רוצה שהיא תאסוף עלי מידע בתחום מסוים. אם כל אדם המרכיב משקפיים יכול לצלם אותי בכל רגע נתון, כשאני אפילו לא מודע לכך ובהתאם לא מסוגל להביע את התנגדותי, וגם להעלות אחר כך את התמונה לרשת, איך אני אמור להודיע שאני לא רוצה שהתמונה שלי תופיע?

בעיה נוספת שציינו המחוקקים היא האפשרות שגוגל גלאס יצטייד באמצעי זיהוי פנים, שזה אומר שאנחנו יכולים לנשק את הפרטיות שלנו לשלום. גוגל אמרה בעבר שהיא לא מתכוונת לצייד את גלאס בטכנולוגיה כזו בעצמה, אבל האם היא תמנע שימוש באפליקציה כזו שיוצרה על ידי מפתח עצמאי? אם כן, באיזו עילה? אם לא, מה נשאר מהפרטיות שלנו?  

המחוקקים הזכירו בעדינות את העובדה שגוגל כבר התחככה בעבר עם החוק בכל מה שקשור לפגיעה בפרטיות, אבל נמנעו לומר מה הבעיה העיקרית עם גוגל גלאס: החלק של "גוגל." אם המוצר היה יוצא לשוק על ידי חברה שלא מתקיימת מהוונת מידע פרטי לפרסומות, כלומר שיש לה דחף מובנה לחשוף כמה שיותר מידע על המשתמש, סביר להניח שההתנגדות היתה קטנה יותר. בהתחשב בהיסטוריה של גוגל – סטריט וויו, מישהו? – החשש הזה לא מוגבל לפריקים של פרטיות: גוגל גלאס גורם לעצבנות בקרב כל מי שחושב על הנושא.

גם המחוקקים הבריטים והקנדיים לא מתלהבים, בלשון המעטה, מגוגל. אבל זה היה בעניין אחר.

גוגל רעה, רעה, רעה

אחד הרגעים שמנהלי גוגל היו מעדיפים לשכוח הוא הרגע שבו הם הכריזו שהמוטו של החברה הוא "אל תהיה רע." הם אמרו את זה כשגוגל עדיין היתה חברה קטנה וחמודה שעסקה כמעט אך ורק בתחום החיפוש, לפני ההנפקה שלה ב-2004. מאז, המוטו הזה חזר ונשך את החברה פעם אחר פעם. מאריסה מאייר העירה פעם ברוגז שאף אחד לא באמת קיבל רשמית את המוטו הזה כמוטו של החברה, אבל זה לא עזר.

המקרה האחרון שבו נוגחה גוגל באמצעות הסיסמה שלה הגיע בסוף השבוע. נציגי גוגל נאלצו להגיע לפרלמנט הבריטי כדי לענות על שאלות בתחום העלמת המס של החברה: גוגל, כמו שורה של חברות טכנולוגיה בינלאומיות גדולות אחרות, משתמשת בכמה תרגילים חוקיים לגמרי כדי לא לשלם את חובה.

וכצפוי, הנציגים של גוגל חטפו על הראש. יו"ר ועדה של הפרלמנט (עם השם הבעייתי מאד לתרגום של Public Accounts Committee) אמרה לנציג החברה: "החברה שלכם אומרת שאתם לא עושים רע, אבל אתם עושים. אתם משתמשים בהטעיות". מרגרט הודג', היו"ר, גם אמרה שגוגל נוקטת בהתנהגות "ערמומית, מחושבת, ולדעתי גם לא אתית."

במוקד העניין עומדת טענתה של גוגל שהיא בכלל לא עושה עסקים בבריטניה. היא עושה אותם רשמית רק דרך המשרד שלה באירלנד, מדינה עם אחוזי מס חברות נמוכים במיוחד, ורק שם יושבים נציגים המוסמכים לסגור עסקאות; ושעל כל פנים החברה "משלמת מס כשהיא יוצרת ערך." 

הבעיה הזו, כמובן, לא מוגבלת רק לגוגל או לבריטניה. תאגידים בינלאומיים רבים נוקטים בתרגילים דומים, ולאזרחים זה מתחיל להמאס. הפתרון צריך להיות פשוט למדי: לא שילמת מס על כל היקף הפעילות המקומית שלך? מעתה אסור לך לעבוד אצלנו. בסופו של דבר, הרי, גוגל צריכה את הלקוחות הבריטיים בדיוק באותה המידה שבריטניה צריכה את המסים שלה.

עד כה העלימה גוגל מסים – באופן חוקי לגמרי – בשווי שישה מיליארד דולר.

רגע, איפה הפרופיל שלך?

אחת הקבוצות שנתקלות בבעיה ניכרת בעולם החדש והאווילי של המדיה החברתית היא ארגוני הביון. פעם, כדי להפעיל מרגל בעומק שטח עוין היית צריך להכין הרבה מאד עבודת שטח כדי לבנות לו זהות בדויה. זהות כזו צריכה להיות בעלת עומק, משהו שלא יקרוס ברגע הראשון שמישהו יבצע חיפוש ויגלה שחוץ מאשר בדרכון שהוא מחזיק לאיש הזה אין שום קיום. מאז ימי המדינה הפרוסית והמהפכה הצרפתית, שהתחילו רישום מדוקדק – עד כמה שאפשר היה בתנאי המאה ה-18 – של האזרחים, אדם שלא מופיע ברשימות מעורר חשד אוטומטי.

עכשיו מגיע עידן בעייתי הרבה יותר: עידן שיתוף היתר. אם אין לך חשבון פייסבוק או טוויטר או לינקדין, במיוחד אם אתה בקבוצת גיל מסוימת, זה מעורר חשד. אם יש לך חשבון, הוא יוכל לשמש נגדך ואתה צריך לנהל אותו בזהירות המקסימלית.

דיווחנו בטור האחרון על מעצרו של קצין CIA במוסקווה, ריאן פוגל. הקריירה של פוגל כסוכן חשאי נגמרה. בחינה של חשבון הפייסבוק שלו עומדת על הבעיה שאנשים מסוגו ניצבים בפניה: החשבון כמעט ריק. פוגל, שתואר בחשבון שלו כאיש מחלקת המדינה – כיסוי נפוץ לאנשי CIA – לא העלה תמונה שלו לחשבון, ומספר החברים שלו היה זעום ביחס.

ב-CIA יש הנחיות לשימוש במדיה חברתית, והן אוסרות בין השאר על סוכנים חשאיים ליצור קשרים במדיה חברתית עם עובדי CIA גלויים. כשיצאה ההנחיה הזו, היא יצרה בעיה: האם עובד CIA צריך לנטוש באחת את כל החברים שלו שעובדים במסווה? פעולה כזו היתה מעוררת תשומת לב מצד ארגונים עוינים. כיף. 

גוקר ב(עוד) מהלך שנוי במחלוקת

גוקר, בלוג הטכנולוגיה, רגיל למתוח את הגבולות בכל מה שקשור לסטנדרטים עיתונאיים – או, יאמרו מתנגדיו, היעדרם. בעבר הוא חשף את אב הטיפוס של האייפון שאיבד עובד אפל, וזכה להפוך לחלק מהחדשות כאשר אפל הגיבה בצור קיצונית, שכללה הסתערות משטרית על ביתו של עורך גוקר.

הפעם הבלוג מוצא את עצמו במוקד שערוריה אחרת. יש ראש עיר בטורונטו שמסב לתושבי עירו מבוכה על בסיס יומי: רוב פורד. בגוקר קיבלו גישה לסרטון שבו נראה פורד מעשן קראק. אבל הם לא יכולים לפרסם את הסרטון; מי שמחזיק בו רוצה 200 אלף דולר כדי להעביר אותו לגוקר.

האם מותר לעיתונאי לשלם לגורם אחר – במקרה הזה, כנראה גורם עברייני – כדי לקבל ידיעה? בגוקר לא חשבו על השאלה הזו יותר מדי, והסכימו לשלם. רק מה, לא היו להם את הכסף.. אז הם ביקשו מהקוראים שלהם לממן את פרסום הסרטון שיכול לחסל את הקריירה של פורד.

כבר ראינו עיתונות מבוססת מימון המון, אבל גוקר, שוב, לוקחים אותנו למקום בעייתי במיוחד. האם האספסוף ישלם על קלטת הסקס הבאה של איזו כוכבנית? האם המהלך הזה מקדם את העיתונות או מוריד אותה לביבים?  

קצרצרים

1. הביקורת כנגד גוגל מקבלת משנה חוזק, אחרי ההערה של מנכ"ל החברה לארי פייג': הוא רוצה מקום בעולם שבו החוקים לא יחולו על גוגל. אם לדייק, מקום שבו הם יחולו עליה פחות מבדרך כלל. איך ייראה האי של ד"ר פייג'? לכתב מאט הונאן יש כמה הצעות. הפוסט שלו, שכתוב כבידיון, חורג מעט למדע בידיוני, או ליתר דיוק לדיסטופיה, אבל למרבה הזוועה הוא סביר למדי.  

2. פייסבוק פנתה לבית המשפט והודיעה לו חגיגית שכפתור הלייק שלה, שהמשמעות שלו לא ברורה עד היום – האם כאשר אני מקליק "לייק" לידיעה על טבח בסוריה, אני תומך בטבח, או תומך בהבאת המידע הזה לציבור? או בהערה הארסית שהוסיף הכותב בפייסבוק על הידיעה עצמה? – הוא חלק בלתי נפרד מחופש הדיבור. יתרה מזאת, אם לא יכירו בלייק כחופש דיבור, יהיה בכך אפקט מצנן על, אה, אנשים שמקליקים לייקים. זו אותה חברה, נזכיר, שבה אתה יכול לפרסם תמונה של ראש מפוצפץ, אבל לא של אם מניקה. מה שפייסבוק לא טרחה לומר לבית המשפט ש"לייק" הוא מבחינתה קודם כל אמצעי מסחרי. כן, פייסבוק, ספרי לי עוד על התמיכה שלך בחופש הביטוי.  

3. רופרט מרדוק, האיש ואימפריית האזנות הסתר, כותב דברים משעשעים למדי בחשבון הטוויטר שלו. האיש שהתמונה שלו צריכה להופיע במילון ליד הערך "הון-שלטון-עיתון" נתן לאחרונה עצה לפייסבוק: מספר השעות שהמשתמשים מבלים בה יורד, מה שלדבריו אומר שהיא הולכת בדרכה של מייספייס. נראה שמרדוק, שהפסיד מאות מיליונים על מייספייס (ובשעתו כינה את פייסבוק "טעם השבוע") עדיין מריר. 

4. ג'פרי ביל, ספרן מידע, עורך בלוג נחשב בתחום המו"לות. כהוא מקונן לעתים תכופות על כך שמו"לים מתנהלים באופן טורפני, כמו הצפת חוקרים בספאם או גביית חיוב שגוי במקרים תכופים עד כדי תמיהה. עכשיו הבלוגר מוצא את עצמו מול תביעה שהוגשה נגדו בהודו, אחרי שתקף חברה הודית כלשהי, בסכום הלא שפוי של מיליארד דולר. ביל אמר כי הוא מתכוון להתעלם מהתביעה, אותה הגדיר "מגוחכת."  

5. בתחילת השנה, הופיעה פרסומת ביוטיוב למוצר שנקרא Password Minder. זוהי מחברת ריקה כמעט, שמכילה רק מקום לשם וכתובת של אתר וכן לשם המשתמש והסיסמה של המשתמש בהם. המטרה, ככל הנראה, היתה למכור לקשישים ערימה של עץ מת עם קצת דיו עליו, עטוף בשאריות דינוזאור, במחיר המופקע של עשרה דולרים. למרבה המזל, אחרי שהמוצר הפך ללעג ולשנינה ברחבי הרשת – מה קורה אם אתה מאבד את המחברת, או שמישהו פורץ אליך הביתה? - נראה שהחברה שהגתה אותו החליטה לרדת מהעץ הזה.  

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
  

• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
  

• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"