דין טייקון כדין אזרח פשוט: הוועדה שתקבע את היקף התספורות הבאות

יש לי חבר שבשנה האחרונה הסתבך בחובות. רצה להקים עסק, הצליח, אבל בשלב כלשהו העסק החל לדשדש. עד שהוא הבין את זה, החובות כבר החלו להיערם. בזה אחר זה נסגרו דלתות האשראי של הבנקים שנהנו מאוד לעבוד איתו בתקופות הגאות, אבל העדיפו להתרחק ממנו בשנות השפל.

החשבון נכנס לרשימה השחורה של הבנקים במה שמכונה לקוחות מוגבלים - רשימה החשופה וזמינה לכל אחד למען ייראו וייזהרו מפושע המלחמה, שכל חטאו היה שנכשל עסקית. מה שמדהים הוא שרשימה גלויה שכזו נעדרת במקרה של אנשי העסקים הגדולים במשק ששומטים חובות בחמש השנים האחרונות, כאילו מדובר בעוד אירוע יומיומי שניתן להתקדם אחריו להרפתקה הפיננסית הבאה. על חשבון הציבור כמובן.

לוועדה לבחינת הסדר החוב שקמה אתמול יש יכולת לעצב מחדש את שוק החוב במדינת ישראל ולקבוע אמות מידה מוסריות וכלכליות שיאפשרו לנהל את השוק הזה אחרת. למשל, לקבוע שכל מי ששומט חוב במדינת ישראל ורוצה לגייס כסף פעם נוספת מהציבור ייאלץ לפרסם את היסטוריית האשראי שלו על גבי התשקיף. נשמע הגיוני, נכון? חבל שהכלל הזה חל רק על חלק מהאוכלוסייה, בעיקר זו שחייבת מאות אלפים ולא מאות מיליונים לבנקים.

דני ברנר. בעל השליטה בקמור

צריך לגרום לשומטים הפוטנציאליים להסס

נלך רגע אחורה. לכל אזרח במדינת ישראל שיש לו יחסים עם הבנק יש דירוג אשראי. אם הוא עמד בכל החזרי הריבית שהיו לו על הלוואות משכנתא והתחייבויות אחרות, דירוג האשראי שלו הוא מצוין. אם הוא התעכב בתשלום אחד מתישהו לפני ארבע שנים, נניח משום שנולד לו בדיוק ילד, זה בא לידי ביטוי בדירוג נמוך יותר. אם לקחו ללקוח את הבית בשל אי־עמידה בתשלומי המשכנתא, הדירוג שלו נמוך מאוד, וכנראה למערכת הבנקאית הרגילה הוא כבר לא יוכל לשוב.

מדוע, אם כך, שאנשי עסקים, שבעבר היתה להם בעיה כזו או אחרת, לא יגלו אותה לציבור שממנו הם רוצים ללוות כסף פעם נוספת? תחשבו שבעמוד הראשון של תשקיף גיוס החוב מהציבור ייכתב בהדגשה: "הנ"ל לא החזיר חוב לבנקים לפני שלוש שנים, ופעם אחת איחר בתשלום לבעלי איגרות החוב שלו". פרסום שכזה, החושף את היסטוריית האשראי של הלווה מול המלווה שלו ומאפשר תמחור נכון יותר של הסיכון, ייצור מסדר בושה בכל הנפקה - כזה שעצם קיומו יגרום לשומטי החובות הפוטנציאליים להסס היטב לפני שישמטו חוב לציבור ולפני שייכנסו להרפתקה פיננסית נוספת שתסכן את כספו.

יש מי שטוען שגילוי כזה הוא בבחינת דריסת החומה בין בעל השליטה לבין החברה שלו. אם יצחק תשובה עשה תספורת בדלק נדל"ן, זה לא צריך לעניין את משקיעי קבוצת דלק שבשליטתו, שנהנים מהחיים הטובים של גילויי הגז. הטיעון הזה לא תקף, מכיוון שכשהטייקונים באים לגייס חוב, הם דווקא כן דואגים להדגיש בפני המשקיעים שמי שעושה איתם עסקים זה יצחק תשובה ולא פלוני אלמוני - כך שלמוניטין צריכה להיות משמעות לשני הכיוונים. ובכלל, אף אחד לא אומר שצריך להרים מסך באופן מיידי בין בעל השליטה לבין החברה בכל הנוגע לתשלומי החוב, אבל גילוי היסטוריית האשראי של מי שמבקש לגייס מהציבור כסף הוא הכרחי.

מי שלא עומד בתשלומי האג"ח צריך ללכת הביתה

הסדרי החוב היום תלויים בעיקר במידת המיליטנטיות של המלווים. בהסדרים שבהם מעורבים גופים מוסדיים כמו פסגות ומיטב ברור לשומט החוב שזה הולך להיות קרב קשה. לעומת זאת, בהסדרים שבהם מעורבים גופים מוסדיים אחרים העסק כבר גמיש יותר. כאן הוועדה חייבת ללכת כמה צעדים קדימה ולקבוע כללי משחק חדשים שיכריעו את עתיד החוב שלא לפי זהות הנושאים והנותנים אלא לפי פרטי המקרה הספציפי.

ועדיין מנגנון העונש צריך להיות ברור, חד וחלק: כשלחברה אין כסף לעמוד בתשלומים לבעלי האג"ח שלה, ולבעל השליטה אין רצון או יכולת לעזור לה, הוא צריך ללכת הביתה, לשים את המפתחות ולהעביר את השליטה בחברה לבעלי האג"ח.

מרגע זה בעל השליטה ינהל משא ומתן על קבלת חלק מהחברה בחזרה אליו, ולא להפך, כפי שהמצב מתנהל כיום: בעל השליטה ממשיך ליהנות ממשכורות נדיבות ומכל מנעמי השליטה לאורך תהליך הסדר החוב, בזמן שהחברה שלו כבר מזמן חדלת פירעון. המקרה של יוסי מימן וחברת אמפל או של דני ברנר וקמור הם מקרים שממחישים עד כמה כלל אצבע שכזה היה משנה את כללי המשחק, ולא מאפשר להם להמשיך ולחיות בלה־לה־לנד, כשבעלי החוב נאנקים.

אבל אי אפשר בלי לקנח עם כמה גרגירים של מלח. הוועדה החדשה היא רק ועדה. מרבית הוועדות מסיימות את דרכן עם מסקנות מעניינות, אך מעטות מצליחות גם לחולל שינוי של ממש. זה תלוי כמובן בדרג הפוליטי, ועד כמה הוא מעוניין להסדיר את שוק החוב בישראל. אם פניו של שר האוצר לשינוי אמיתי, זו בהחלט יכולה להיות הוועדה שיש לה סיכוי להטביע חותם על הדרך שבה עושים עסקים בישראל.