מס הבריאות כמשל: נתונים מאוחרים מדי

1. נתוני דו"ח מינהל הכנסות המדינה שנחשפו אתמול לראשונה ב"כלכליסט", והציגו את תמונת הפערים בין המאיון העליון לבין יתר המשק, הזכירו לי רעיון של פרופ' מנואל טרכטנברג. בכנס קיסריה האחרון הציע טרכטנברג לשר האוצר רעיון חדשני. "שבכל החלטת ממשלה יהיה סעיף שאומר לא רק מה ההשלכות של ההצעה על תקציב המדינה, אלא שיהיה גם סעיף שאומר מה השלכות ההחלטה על אי־השוויון בחברה. בין אם זה בתחבורה, ובין אם זה בנושא אחר", אמר.

אילו הרעיון של טרכטנברג היה מיושם, אזי לפני כמה שבועות, כשישב שר האוצר עם פקידי אגף התקציבים, הוא היה יכול לבחור בין צעדי המיסוי שהוא מכניס לתקציב לא רק לפי מידת ההשפעה שלהם על הגירעון, אלא גם על פערי ההכנסות במשק. אלא שהצגה כזו אין בנמצא. או במילותיו של טרכטנברג: "הנושא של אי־השוויון נדחק הצדה לאורך השנים.

יאיר לפיד | צילום: עמית שאבי

כשאתה שם על השולחן את מדדי הצמיחה ותו לא, אזי השיקולים האחרים בהחלטות השוטפות נדחקים הצדה". בדיוק מסיבה זו, הנתונים שבדו"ח מינהל הכנסות המדינה, שהם הנתונים היחידים שמראים בדיוק מה הפערים בין השכבות השונות באוכלוסייה, כל כך חשובים. כמה חבל שהם רק נאספים לכדי מסמך שיתויק בארכיון של משרד האוצר. הם היו יכולים לשמש בהתוויית מדיניות גם להקטנת הגירעון וגם להקטנת הפערים.

2. הנה דוגמה לסוג כזה של מדיניות. חלק מהמס שהציבור משלם הוא מס בריאות וביטוח לאומי. שני המסים האלה מחושבים כחלק מהשכר, אבל עד תקרה מסוימת. ב־2012 התקרה הזו עמדה על 41,850 שקל בחודש. כלומר, מי שמשכורתו גבוהה מהסכום הזה, לא צריך לשלם מסים אלה על כל שקל מעל לסכום הזה. למה? ככה. אין הסבר. לראיה, כשהמדינה מקוששת הכנסות, קורה שהיא מעלה את התקרה הזו. בפעם האחרונה שזה קרה, ב־2009, התקרה עלתה ל־73,422 שקל, וכך נכנסו לקופת המדינה יותר ממיליארד שקל בשנה. היא נותרה כך עד ל־2012, ואז ירדה בחזרה. באוצר מסבירים שהעלאת התקרה גורמת לעובדים שכירים לרשום את עצמם כחברות בע"מ. כך הם מושכים חלק גדול מהמשכורת שלהם כדיבידנדים, שחייבים רק במס רווחי הון של 25% ותו לא ומתחמקים מתשלום מסים אלה.

נתוני מינהל הכנסות המדינה חושפים את העיוות האדיר שבמס בריאות וביטוח לאומי. מס הבריאות הממוצע שמשלמים אנשי המאיון העליון הוא 5.5%, פחות ממס הבריאות הממוצע שמשלמים בעשירון החמישי שעומד על 8.8%. ואם בודקים מה המצב בקרב המאיון העליון של העצמאים - אלה הם הסופר־עשירים, בעלי ההון הגדולים במשק והמנהלים הבכירים שנרשמים כחברות בע"מ - מס הבריאות הממוצע שהם משלמים הוא 1.5% בלבד, לעומת 10.7% בממוצע בעשירון התשיעי. המצב הזה רחוק מלהיות פרוגרסיבי. את המצב הזה שר האוצר היה יכול לשנות. לדרוש מפקידי האוצר שיביאו לו תוכנית יצירתית, חכמה, שתטפל בבעיה הזו. אבל הוא לא עשה זאת. אולי אם הנתונים היו עומדים לרשותו, הוא היה מבקש ממישהו שיעשה עם זה משהו.

3. אבל הנתונים לא היו לרשות לפיד בעת קבלת ההחלטות. למעשה, הם לא היו לרשות אף אחד. הנתונים האלה גובשו לפני חודשים רבים והונחו על שולחנם של שר האוצר הקודם והנהלת האוצר. אבל זה היה ערב הבחירות, ומי רוצה לדבר על פערי הכנסות ועל ניתוק המאיון העליון ערב בחירות?

אז הדו"ח נגנז, והפרסום הושהה, אף שמדובר במידע ששייך לציבור. רק אתמול, בעקבות החשיפה ב"כלכליסט", נאלץ משרד האוצר לפרסם את הנתונים לרשות הציבור, למורת רוחו. לו הנתונים האלה היו עומדים לרשות הציבור מוקדם יותר, הציבור היה יכול לדרוש משר האוצר שלו להביא את הנתונים האלה בחשבון ובאופן ספציפי - להעלות בחזרה את התקרה לחישוב תשלום מס בריאות וביטוח לאומי. בכל זאת, הכנסה של מיליארד שקל בשנה לקופת המדינה בתקופה שהאוצר רק מחפש דרכים לסגור את הגירעון, זה לא סכום שהולך ברגל.

4. מילה על הנתונים עצמם. למה ב־2013 צריך הציבור להיחשף לנתוני 2011, שבכלל מבוססים על נתוני 2008? ההתנהלות הזו, הקצב הזה, מרגישים שייכים למאה אחרת, לא לעידן שבו מידע זורם בקצב מהיר מאי פעם.

הנה ההסבר: הנתונים של מינהל הכנסות המדינה מגיעים מרשות המסים, מיחידה שנקראת שע"מ, שהיא היחידה שיושבת על מאגרי המידע העצומים שיש בידי רשות המסים וגוזרת אותם בחיתוכים שונים, על פי בקשה. באורח מוזר, לוקח להם בערך שנתיים לעשות את זה. העיכוב בהעברת הנתונים ובעיבודם מקשה מאוד על מקבלי ההחלטות לקבל החלטות רלבנטיות למציאות. זה מחייב אותם לגשש באפלה. הנתונים שזמינים למקבלי ההחלטות בבואם להחליט על עיצוב מדיניות חדשה הם דלים, חלקיים, ומאוחרים. זה נשמע טכני, אבל זה עלול להיות מהותי. כשזו תמונת המצב, מה הפלא שהחלטות מתקבלות על בסיס תחושות בטן. אבל גם אז, מוטב לשבת אל שולחן קבלת ההחלטות עם נתונים לא מעודכנים, מאשר בלי נתונים בכלל. לקבל החלטות על העלאות מסים רק דרך החור שבגרוש, ולעזאזל הפערים.