23 שחקני ארסנל לשעבר זכו ב-57 תארים מאז שארסנל זכתה בתואר

לקראת סיומה של עונה נוספת נטולת תארים עבור ארסנל, הסיום הטוב ביותר שהקבוצה של ארסן וגנר השיגה הוא דירוג בין ארבעת המקומות הראשונים בטבלת הפרמיירליג. תארים? לא בבית ספרו של ונגר בשמונה השנים האחרונות.

למרבה האירוניה, השחקנים שעזבו את המועדון מאז זכתה בפעם האחרונה בתואר כלשהו - זכייה בגביע האנגלי לפני שמונה שנים ב-2005 - דווקא צברו לא מעט תארים.

ארסן ונגר. ישקיע את הרווחים בשחקנים? | צילום: אי פי איי

בסוף השבוע האחרון הצטרף לחבורה ההולכת וגדלה הזו גם הקשר אלכס סונג, לאחר שברצלונה הבטיחה את זכייתה באליפות הלה ליגה בעונה הנוכחית. סונג הקמרוני (25) הפך בכך לשחקן לשעבר של ארסנל ה-23 במספר שזוכה בתואר מרכזי מאז התותחנים הניפו את הגביע בפעם האחרונה ב-2005.

אם מצרפים לכך את זכייתו של חברו של סונג לברצלונה, ססק פברגאס באליפות עם הקבוצה מקאמפ נואו ואת הזכייה של עמנואל אבואה באליפות שנייה ברציפות בגלטאסראיי, לאחר הניצחון 4-2 על סיבאספור בסוף השבוע האחרון וגם את הזכייה של אשלי קול עם צ'לסי בליגת אירופה - המספר הכולל של תארים שקטפו תותחנים לשעבר מאז מאי 2005, עומד כעת על 57.

ב-Sportingintelligence ספרו את התארים שבהם זכו השחקנים לשעבר בליגות העליונות ובטורנירים "מרכזיים" שמורכבים ממספר משחקים. הרשימה אינה כוללת גביעים "חד פעמיים" כמו מגן הקהילה או כל גרסה של ה"סופר קאפ".

בעונה הזו נוספו גם תארים לרשימת ההצלחות של תותחנים לשעבר על ידי רובין ואן פרסי במנצ'סטר יונייטד (אליפות הפרמיירליג), קייל ברטלי בסוונסי סיטי (גביע הליגה), אנטוני סטוקס בסלטיק (אליפות הפרמיירליג הסקוטית) ואדוארדו בשחטאר דונייצק (אליפות הליגה האוקראינית).

לסלטיק (סטוקס) עוד ממתין משחק גמר הגביע הסקוטי ושחטאר (אדוארדו) אמורה לשחק בגמר הגביע האוקראיני, כך שהמספר הכולל של תארים עוד עשוי לעלות.

לא כל העוזבים נחלו הצלחות. 33.3% בלבד מהשחקנים שעזבו את צפון לונדון מאז תחילת עונת 2005-06 (23 מתוך 69) זכו מאז בתואר חשוב. פירוש הדבר ש-66% (46 מתוך 69) לא זכו בדבר.

אף שרבים מאוהדי ארסנל אוהבים להתלונן בקול על כך שהקבוצה ויתרה על שורותיהם של כמה שחקנים מוכשרים ביותר, הקבוצה הצליחה בדרך כלל להרוויח היטב עבור כל עוזב "מוצלח". 23 ה"זוכים" עזבו את הקבוצה תמורת תשלומים משולבים של 243.4 מיליון ליש"ט, בעוד ש-46 ה"לא זוכים" עזבו תמורת עשירית מהסכום הזה.

רק שלושה שחקנים עד כה זכו מאז שעזבו את ארסנל בצ'מפיונס ליג: תיירי הנרי ואלכסנדר חלב זכו בתואר ב-2009 במדי ברצלונה ואשלי קול עם צ'לסי ב-2012.

חמישה שחקנים זכו באליפות הפרמיירליג: קול עם צ'לסי ב-2010, סאמיר נאסרי, גאייל קלישי וקולו טורה עם מנצ'סטר סיטי ב-2012 וואן פרסי עם מנצ'סטר יונייטד ב-2013.

פטריק ויירה, שבעט את הפנדל שהבטיח לארסנל את הזכייה בגביע ב-2005, זכה במספר הרב ביותר של אליפויות ליגה מאז עזב את הייבורי מכל שחקן אחר, לאחר שקטף ארבעה תארים תחת החסות של רוברטו מנצ'יני וז'וזה מוריניו. הסכום הכולל של ויירה היה יכול לטפס לחמישה, אך האליפות של יובנטוס מעונת 2005-06 נשללה ממנה בעקבות שערוריית הקאלצ'יופולי.

אשלי קול זכה במספר הרב ביותר של תארים מאז עזב את ארסנל: הוא זכה באליפות הצ'מפיונס ליג, בארבע אליפויות פרמיירליג, בארבעה גביעי אנגליה, בליגת אירופה אחת, בגביע ליגה אחד. אגב, ארבע הזכיות שלו בגביע במדי צ'לסי, נוספו לשלוש הזכיות שלו בארסנל והפכו את קול לשחקן המעוטר ביותר בהיסטוריה של הטורניר. הזכייה הכפולה שלו בעונת 2011-12 העלתה את מספר הגביעים שלו בצ'לסי ל-8, ובכך עקף את חמשת הגביעים שקטף תחת ארסן וגנר בארסנל.

מתוך 46 השחקנים שלא זכו בתואר מאז שעזבו את ארסנל, מרביתם שוחררו מהקבוצה מבלי לשחק בהרכב הראשון, אך ביניהם יש כמה שמות ידועים. רוברט פירס, פסקאל סיגאן, וויליאם גאלאס ופיליפ סנדרוס התקשו להשיג הצלחה הרחק מאיזלינגטון.

המעבר של פבריס מואמבה לברמינגהם סיטי בקיץ 2007 תמורת 5.28 מיליון ליש"ט, מייצג את המכירה היקרה ביותר של שחקן שלא הצליח לזכות בשום תואר מאז שעזב את ארסנל.

בעוד התארים חומקים מידי המועדון כבר זמן מה, בארסנל עברו לקדם את היציבות הפיננסית של הקבוצה כסימן להצלחה. החסכנות באה לידי ביטוי במכירת שחקנים שזוכים להצלחה בקבוצות אחרות.

הקבוצה רשמה רווח של 138,124,000 ליש"ט משחקנים שמכרה ומאז זכו בתארים בקבוצות אחרות, רווח ממוצע של 6,005,391 ליש"ט על כל שחקן. הרווחים הגבוהים ביותר נבעו ממכירת ססק פברגאס לברצלונה (שזכה בשלושה תארים בשתי עונות בברצלונה), הקבוצה השיגה החזר של 29,920,000 ליש"ט על השקעה ראשונית של 2,816,000 ליש"ט, רווח של 27,104,000 ליש"ט.

המאזן של המועדון אמנם השתפר בזכות המעבר של שחקנים, אך למעשה רק ארון הגביעים של קבוצות אחרות השתפר במקביל אליו. בארסנל ינסו להבטיח שההצלחה העתידית של השחקנים שלה תימצא בתוך הגבולות של הקבוצה עצמה, ולא אצל אחרים.