גטסבי של ג'יי זי

לא בכל יום פסקול של סרט הופך לתופעה. לא רק חברתית ותרבותית, אלא גם כלכלית - כבר עכשיו ברור שפסקול הסרט "גטסבי הגדול" של באז לורמן נמצא בדרכו להפוך לאחד מאלבומי הפסקול הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

בארה"ב הוא הגיע למקום השני במצעד הבילבורד, נתון מדהים למדי לפסקול, והוא עושה את זה באמצעות הלחמת ישן לחדש, בסוג של מאש־אפ של תרבות פופולרית. ההחלטה הבסיסית של לורמן ושל המפיק ואיש המפתח של הפרויקט - מוגול ההיפ־הופ ג'יי זי - היתה להתנתק מהסאונד של תקופת פ' סקוט פיצג'רלד, מחבר הרומן "גטסבי הגדול", שהיא שנות העשרים. עידן הג'אז? תשכחו מזה, לא לצופי (ומאזיני) המאה ה־21. ההסבר שלהם הוא שהוחלט לתעל את האנרגיה של התקופה ההיא של מוזיקה חדשה לסוג המוזיקה שמספק כיום את אותה מידת התלהבות - היפ־הופ. אי לכך התקבצו תחת שרביטו של ג'יי זי לא רק האשה שאיתו, ביונסה, אלא גם רבים וטובים מהעולם הזה, כמו אנדרה 3000 מאאוטקאסט, וויל איי אם ופרגי מהבלאק אייד פיז, וגם נציגים מעולמות מוזיקליים עכשוויים אחרים, כמו ג'ק ווייט מהרוק ולאנה דל ריי ופלורנס אנד דה משין מהפופ. יחד הם מייצרים 14 רצועות שמורכבות מקאברים ומשירים מקוריים, כך שכמעט כל מאזין מקבל את ליטרת הבשר שלו.

ביונסה וג'יי זי. היפ הופ במקום המוזיקה של שנות העשרים | צילום: אי פי איי

מוזיקה כפלסטלינה

הקאבר שזכה למרבית תשומת הלב הוא הטעון ביותר - ביונסה ואנדרה 3000 עושים את "Back to Black" של איימי וויינהאוס המנוחה. עיתונאי המוזיקה שמעו ורצו מיד למיץ' וויינהאוס, האבא של, שהסתבך בשורה של הצהרות סותרות. בהתחלה העליב את הביצוע של ביונסה, אחר כך חזר בו והבהיר שרק רצה שתשלם תמלוגים למכון על שם בתו - ולבסוף החליט שביונסה דווקא בסדר, אבל החלק של אנדרה "נורא ואיום, עדיף שביונסה היתה עושה את הכל". האמת היא שהתוצאה היא דווקא פרשנות מעניינת, אלקטרונית, אפלה וצוננת לעומת החום והסערה של וויינהאוס. צריך להעריך את האומץ של ג'יי זי לקחת שיר איקוני כזה ולפרש אותו מחדש. בהמשך, בצעד של הפוך על הפוך, הוא לוקח גם את הלהיט של ביונסה "Crazy in Love" ונותן לזמרת אמילי סנדה להעניק לו פרשנות קופצנית עם ניחוח של ריקוד צ'רלסטון של פעם. ג'ק ווייט מבצע באנרגיה גבוהה את "Love is Blindness" של U2 מאלבומם המצליח "אכטונג בייבי", ביצוע שנע בין לד זפלין למקצבי היפ־הופ, אחת הרצועות הטובות באלבום, כולל סולו גיטרה מעוות ומענג. אבל ההברקה של האלבום עבורי היא הביצוע המחודש של בריאן פרי ללהיט שלו "Love is The Drug", שמקבל כאן עטיפה ג'אזית ומעושנת, שפשוט בוראת אותו מחדש. ומילת אזהרה: יש כאלה שיתעבו את האלבום הזה ואת היחס של ג'יי זי והאמנים שבפיקודו ליצירות כאל הפלסטלינה הפרטית שלהם. זה אכן יכול להרתיע, אבל בעיקר מבהיר נקודה חשובה שבעולם ההיפ־הופ הבינו מזמן: המפיק המוזיקלי הוא יוצר, אוטר, באותה מידה כמו הסונגרייטר. לפעמים, כמו במקרה הזה, אפילו יותר.