חקר ביצועים: השבוע של הרצח בבנק, הקרב על הגז ושערוריות המס

יאהו קנתה את טמבלר

מאריסה מאייר סגרה השבוע את העסקה הגדולה ביותר מאז מונתה למנכ"לית יאהו, וקנתה את פלטפורמת הבלוגים טאמבלר. זו רשת חברתית מתוקה ולא מאוד רווחית (גם ההכנסות שעליהן דיווחה מוטלות בספק), אבל הקהל הצעיר שלה שווה ליאהו המאפירה לא פחות מ־1.1 מיליארד דולר. החדשות הרעות הן שיאהו ידועה כמקום שאליו שירותי רשת טובים הולכים כדי למות. החדשות הטובות הן שמאייר, לשעבר בכירה בגוגל, הבטיחה שהפעם יאהו לא תהרוס שום דבר. רגע אחר כך, יאהו הפתיעה והודיעה על מתיחת פנים לשירות רשת אחר שלה, פליקר, עם נפח אדיר של לא פחות מטרה־בייט, ובחינם. השינוי הזה ועסקת טאמבלר פתחו למאייר יחד חלון הזדמנות צר לתקן את מוניטין העבר. זה לא יהיה קל, אבל זה עדיין אפשרי.

אלון רייס

מריסה מאייר. חלון הזדמנויות צר | צילום: בלומברג

חברת החשמל משוויצה ומטעה

חשבון החשמל שקיבלתי בשבוע שעבר, שהוא גם דו"ח שנתי, יצר רושם שאנחנו בשוויץ. החברה חוגגת יום הולדת 90, מחלקת טיפים איך להקטין את הצריכה, מתגאה בכך שהיא ירוקה, וגם תומכת ביער שכן. העליזות נמשכת בצד השני של החשבון, שם, מתחת לסכום ששילמתי ב־2012 (7,485.77 שקל), מופיע גרף שכותרתו "החשמל בישראל מהזולים בעולם". האותיות קטנטנות ובלתי קריאות, אבל העמודה הישראלית בוהקת, וממקמת את ישראל כחמישית הכי זולה באירופה. כשאיתרתי את הנתונים המקוריים, התברר שהגרף הזה לא כולל שש מדינות אירופיות, בשלוש מהן התעריף נמוך מבישראל. אם מוסיפים את עליית המחירים החודש, אנחנו מידרדרים למקום 12, כמעט באמצע הטבלה. ברוב מדינות אירופה הציבור לא מממן תקלות חשבונאיות, חשמל חינם לעובדים וועדים כוחניים, והפנסיה שלו לא מושקעת בלופ אג"ח שנועד לחלץ את חברת החשמל מבוץ פיננסי. בלי כל אלה, ייתכן שבאמת היינו מהזולים בעולם.

קרן צוריאל־הררי

עבודות של חברת החשמל. הגיע הדו"ח השנתי לצרכן | צילום: יוסי וייס דוברות חברת החשמל

דיימון על זמן שאול?

"כל אחד יכול להביע את דעתו בקולניות", אמר סנפורד וייל, המנכ"ל האגדי של סיטיבנק, כששאלתי אותו לפני שנה על בן טיפוחיו לשעבר ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן, הבנק הגדול בארצות הברית. וייל תומך בפיצול הבנקים הגדולים וברגולציה הדוקה יותר. דיימון, מצדו, מסרב להרפות מהכוח האדיר שניתן לו. השבוע הוא הצליח למנוע את פיצול סמכויותיו ולהישאר גם היו"ר וגם המנכ"ל. בעיתונות האמריקאית הכריזו על "שובו של המלך", אבל גם העריכו שהשינויים בבנק בוא יבואו. ולא בטוח בכלל שהם יגיעו מבחוץ, מהרגולטור. וייל משוכנע שהם יגיעו מבפנים, כי לדעתו וול סטריט יודעת מה טוב לה. הבעיה היא שגם דיימון חושב ככה.

אורי פסובסקי

ג'יימי דיימון. המנכ"ל ניצח בקרב | צילום: בלומברג

הטכנולוגיות משחקות במס

אפל ספגה השבוע ביקורת כבדה, לאחר שהתברר שהשתמשה בחברות־בנות כדי לחמוק ממס על הכנסות של עשרות מיליארדי דולרים. גם גוגל ואמזון על הכוונת בגלל תרגילי המס היצירתיים. אבל אחרי שנים שבהן ענקיות הטכנולוגיה האלה השתכנעו שהן חזקות יותר מהממשלות בעולם, מה זה כבר קצת ביקורת בשבילן. מנכ"ל אפל טים קוק ידע בדיוק איך להגיב לעניין: כמו מוסכניק שגובה 2,000 שקל מלקוח ומשכנע אותו שאין לו דרך להבין על מה הוא משלם. "מערכת המיסוי בארצות הברית לא עמדה בקצב ההתקדמות של העידן הדיגיטלי", אמר קוק בעדותו בסנאט, ובעצם העביר לרגולטורים מסר חד־משמעי: עזבו, אתם לא מבינים בטכנולוגיה, תנו לנו להתעסק בזה. יעלה כמה שיעלה. ואם זה לא מספיק, הוא הוסיף שאפל "מקדמת בחינה של מערכת המיסוי". מה שנקרא, עלינו.

דור צח

טים קוק. מוסכניק

בנט עובר את הגבול

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבקש מרשות ניירות ערך לפתוח בחקירה נגד פלוני, או שראש הממשלה מעודד את מבקר המדינה לבדוק התנהלות של אלמוני. הזוי? פסול? לכל הפחות קצת בעייתי? זה מה שעשה השבוע שר הכלכלה נפתלי בנט, כשפנה לממונה על הגבלים עסקיים ו"הציע לו" לבחון אפשרות לפצל את הנמלים. חוקית זה כלל לא אפשרי היום, אבל זה לא העניין. הפנייה של בנט נועדה לזכות בכמה נקודות בקרב מול יאיר לפיד בשאלה למי יש יותר גדול מול הנמלים. לכאורה, סתם פופוליזם. בפועל, מדרון חלקלק שבסיומו עלולים למצוא רגולטורים שכפופים לפוליטיקאים. זה מסוכן, כי הם צריכים להיות לגמרי בלתי תלויים, לא מחויבים לשר כזה או אחר, עם סמכויות פיקוח, חקירה ואכיפה עצמאיות. כדאי שבנט יקדיש את הכותרת הבאה שהוא מנסה להשיג להגנה על מינהל תקין ודמוקרטי, ולא רק לקרבות עם אחיו.

נעמה סיקולר

נפתלי בנט. פונה לממונה | צילום: טלי מאייר

הטייקון מחבק את צמח

כשיצחק תשובה מדבר, אני מקשיב. שומע היטב את מה שהוא אומר, אבל מקשיב רק לבין השורות. כשתשובה אמר השבוע ש"יישום מסקנות ועדת צמח ישפיע לטובה על המשק בכל התחומים", שמעתי: "שוב שיחקתי אותה". כי המסקנות ישפיעו לטובה בעיקר על חשבון הבנק של תשובה. הן פשוט מניחות שאם היזמים ירוויחו באופן ישיר, מיצוא הגז הטבעי, משק האנרגיה ייהנה באופן עקיף, מעוד יזמים שישקיעו בעוד תגליות. או במילים אחרות, כדי לדאוג להמון יש להיטיב עם הפריץ. אם למי מהאזרחים עוד היה ספק לגבי פניותה של ועדת צמח, החיבוק שהעניק לה תשובה השבוע צריך להיות הנקודה שבה האזרח אומר לעצמו: פה חשדתי.

יניב רחימי

יצחק תשובה. פה חשדתי | צילום: נימרוד גליקמן

המאיון יודע את האמת

דת העבודה מוכרת לנו שמה שחשוב הוא הסיפוק, ההגשמה העצמית דרך העבודה, התחושה הזאת שממלאת אותך בסוף יום שבו עשית משהו, אולי אפילו קצת משמעותי, או מאתגר, או פשוט מהנה. והדת הזאת משאירה אותנו תקועים במקום, עניים יותר מיום ליום. כי מי שמבין משהו, שם במאיון העליון, יודע שמה שחשוב זה הכסף. זה מה שמאפשר להם לקחת הביתה 441 אלף שקל בחודש (ברוטו). הם 4,380 ישראלים, בעלי השליטה הגדולים והמנהלים הבכירים במשק, שגם אחרי שהם מבטיחים את עתידם הכלכלי של אחרוני צאצאיהם עדיין נשאר להם המון המון. הם יכלו כבר מזמן לעבוד עבור שקל אחד בשנה, אבל הם ממשיכים לצבור הון, ומרפדים את עצמם גם ליום שאחרי בחבילת פנסיה דמיונית, מצנח זהב אדיר, בונוסים, אופציות, אחוזים מהרווח. זה לא הסיפוק, טמבל.

שאול אמסטרדמסקי

הרצח בבאר שבע חושף מצוקה אמיתית

אדם נכנס לבנק ורצח ארבעה אנשים. דבר לא יכול להצדיק את המעשה הזה. גם אשמים אין. אבל יש בו ייאוש עמוק, אותו ייאוש שנמצא מתחת לפני השטח, מתחת לסטטיסטיקה הרשמית. רשמית, המספרים דבש: היקף המינוף של משקי הבית אמנם עלה, אך גם כך היקף הנכסים שלהם. שיעור המפגרים בתשלומי המשכנתא יציב כבר שנים. שיעור האבטלה נמוך. ובכל זאת, עוד ועוד אנשים מדברים על מחנק כלכלי גובר, על מצב עו"ש שכבר שנים מידרדר ולא ברור איך ישתפר, על מצוקה אמיתית. יש כאן בעיה מהותית: המספרים מספרים סיפור של ממוצע שלא מעניין אף אחד, רק את הממשלה שמתעקשת להמשיך לחיות באשליה. המצב האמיתי מגיע לכותרות רק במקרי קיצון, כמו הרצח בבאר שבע או התאבדותו של משה סילמן. לא צריך לחכות לאסונות כאלה. צריך למצוא דרך למפות את המצב האמיתי, ולהביט לקריסה הכלכלית בעיניים.

גולן פרידנפלד

הרצח בסניף הבנק בבאר שבע | צילום: איי אף פי