צילום : ג'יימי הוג
צריך לבנות חברה חדשה. ושהפעם תהיה יצירתית
פרופ' ריצ'רד פלורידה הגדיר מחדש את המעמדות בעולם כשזיהה את עליית "המעמד היצירתי", שכולל את כל מי שהעבודה שלו דורשת מחשבה. ואז הוא שינה את האופן שבו כולם חושבים על ערים, כשניתח את הקשר בין המגניבות של עיר להצלחה הכלכלית שלה. השבוע הוא יבוא לישראל לוועידת התיירות הבינ"ל בירושלים, ובראיון ראשון מסביר למה התרחבות המעמד היצירתי הכרחית כדי לצאת מהדשדוש הכלכלי הגלובלי
לפני כעשר שנים פרופ' ריצ'רד פלורידה טלטל את העולם. אחרי מאות שנים שבהן המערב קיבע את עצמו לחלוקה מעמדית של אצולה ומשרתים, ואחר כך בעלי הון ופועלים, פלורידה טען שבעולם החדש המעמד המוביל הוא בעצם מה שהוא קרא לו "המעמד היצירתי". ההגדרה הזאת שינתה את החשיבה על העובדים במאה ה־21, אבל פלורידה לא הסתפק בזה, ושינה גם את החשיבה על יישובים, כשניתח את הקשר בין ערים למעמד היצירתי. הוא נהפך לגורו, כזה שכולם משתמשים במושג החדש שלו, מצטטים אותו, קוראים אותו, מושפעים ממנו: יזמים שחולמים על כסף, אקדמאים ששמחו לרענן את שדות המחקר שלהם, מתכנני ערים וראשי ערים שזכו לפרספקטיבה חדשה על האורבניות, דמויות כמו בונו וביל קלינטון ששמחים לחזור על רעיונות, מדינאים שמשלמים עשרות אלפי דולרים כדי לשמוע את עצתו ולהתאים את הכלכלה שהם מובילים לתיאוריה שלו. המגזין "אסקווייר" הגדיר אותו "אחד האנשים המבריקים בארצות הברית", והמגזין "פאסט קומפני" טען שהוא "כוכב רוק אינטלקטואלי".
אלא שבשנים האחרונות פלורידה סופג ביקורת כבדה, ויש חוקרים שטוענים בתוקף שההשפעה האדירה שלו על קובעי מדיניות ברחבי העולם מתבססת, ובכן, על תיאוריה מופרכת. פלורידה לא נסוג. הוא ממשיך לחקור, לכתוב, לנאום ולשכנע, ובמסגרת המסע הזה יגיע בשבוע הבא גם לישראל. פלורידה ישתתף בוועידת ירושלים הבינלאומית השנייה לתיירות, שתתקיים ב-28-29 במאי במרכז הקונגרסים הבינלאומי בנייני האומה, ביוזמת משרד ראש הממשלה, משרד התיירות, עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים.
עשר שנים אחרי שהשיק את התיאוריה, ראיון ראשון שלו לכלי תקשורת ישראלי מספק הזדמנות לבחון את תוקף הרעיונות שלו בעידן החדש, של שכבת ביניים קורסת, פערים הולכים ומעמיקים ומצוקה כלכלית כלל־עולמית, גם בערים הגדולות, שופעות בני המעמד היצירתי. או, אם לנסח את זה במילים פשוטות, היום קשה במיוחד להשתכנע שעם יצירתיות קונים במכולת.
המעמד
המכנה המשותף בין רופאים ובדרנים
כוכב הרוק האינטלקטואלי פלורידה זרח ב־2002, כשחוקר האורבניזם הצעיר יחסית (אז בן 45) פרסם את הספר "עליית המעמד היצירתי, ואיך הוא משנה את העבודה, הפנאי וחיי היומיום". זה היה רב־מכר מיידי, שקטף עוד ועוד פרסים והפך את היצירתיות לשמו השני של פלורידה. מאז הוא ניפק עוד שני רבי־מכר בתחום, "ערים והמעמד היצירתי" ו"בריחת המעמד היצירתי", והפך את "המעמד היצירתי" לאחד ממטבעות הלשון המאפיינים של העשור הראשון של המאה הזאת, ואולי של המאה בכלל.
לפי פלורידה, המעמד היצירתי הוא מעמד חברתי־כלכלי מוביל חדש, שהבחירות שלו הן כוח אדיר בעיצוב החיים במרכזים אורבניים במאה ה־21. בהיותם כוח כזה, ערים ומדינות שמצליחות למשוך את האנשים היצירתיים זוכות לשגשוג כלכלי ותרבותי אדיר. "כפי שמעמד הפועלים היה המעמד הראשי של העידן התעשייתי, כך המעמד היצירתי הוא המנוע הכלכלי של החברה שלנו", הוא מסביר.
מיהם בדיוק בני המעמד היצירתי?
"זו קבוצה רחבה של אנשים שמשתמשים במוח שלהם, בידע, באינטלקט וביצירתיות - מהנדסים, אנשי טכנולוגיה, יזמים, מדענים, מנהלי עסקים, רופאים, עורכי דין, אבל גם אנשים שעובדים באמנות, תרבות, בידור ותקשורת. הפסיכולוג פרופ' רוברט סטרנברג אמר: 'אם אתה פוגש מנכ"ל נהדר, מוזיקאי נהדר, יזם נהדר, אמן נהדר או רופא נהדר, מה יש לכולם במשותף? כולם משתמשים ביצירתיות בעבודה שלהם. זה המפתח'".
עורכי דין ואמנים באותה קטגוריה? אלה מקצועות שונים מאוד.
"זה כמו להגיד שנפח, נגר ומוסכניק שונים. אחד עובד עם מתכת, אחד עם עץ ואחד עם מכוניות, אבל שלושתם משתמשים ביכולת הפיזית שלהם. מה שמגדיר את המעמד היצירתי הוא שכל האנשים האלה משתמשים במחשבה במקום העבודה שלהם".
העיר
הומואים, אמנים ואקטיביסטים מביאים כסף גדול
בעצם פלורידה, והוא הראשון להודות בזה, העניק שם חדש לתופעה לא מאוד חדשה. חוקרי חברה וכלכלה כתבו לפניו לא מעט על האופן שבו בריחת משרות הייצור ממדינות המערב והטכנולוגיה המתפתחת מצמיחות שכבה חדשה של עובדים מיומנים ומשכילים. הסוציולוג המוביל פרופ' דניאל בל חזה את עלייתו של המעמד הזה כבר לפני 40 שנה.
אבל פלורידה, פרופסור באוניברסיטת טורונטו וב־NYU, נתן לו את השם היצירתי, ובעיקר קשר אותו לפריחה כלכלית ואורבנית. החידוש הגדול שלו היה בהבנה שכדי ליצור אליטה בעיר מסוימת, אין די במשרות נחשקות שמעניקות משכורות גבוהות, או בפיתוח עירוני במובן הישן של המושג. יש צורך גם במגנטים חמקמקים יותר, כמו גיוון תרבותי וסובלנות כלפי האחר. במסגרת הניתוח הזה, פלורידה יצר את "המדד הבוהמייני" ו"מדד הגייז", שלדבריו הם אינדיקציה טובה להצלחה של עיר - לא מפני שהומואים בהכרח יצירתיים, אלא מפני שאנשים יצירתיים אוהבים להיות בסביבתם. "אי אפשר להפוך מקום לחדשני אם הוא לא פתוח למוזרות, אקסצנטריות ושונות", הסביר עם המפץ הגדול שלו, ב־2002.
זו הנקודה שבה פלורידה בכל זאת מבדיל בין יצירתיים שונים. היזמים המבריקים והגאונים הטכנולוגיים הם האנשים שכל עיר רוצה כדי לשגשג כלכלית; המשוררים, האמנים הרעבים ו"הבוהמה הגבוהה", כמו שהוא קורא לה, הם הפיתיון. הם האנשים שיהפכו את העיר למגניבה, וכך יגרמו ליצרני הכסף להגיע אליה.
לפני שנתיים היו בישראל מחאות ענק שהתחילו משני קולנוענים (דפני ליף ורגב קונטס) שהתלוננו ששכר הדירה בעיר גבוה מדי. הרבה אנשים יצאו נגדם אז, "שילכו לגור במקום אחר". עיר כמו תל אביב צריכה לנסות לשמור על הקולנוענים העניים שלה?
"ללא ספק. בעבר העליתי את השאלה הזאת בפני המנטורית שלי, הסופרת ג'יין ג'ייקובס, והיא אמרה: 'כשמקום נעשה משעמם, אפילו העשירים עוזבים'. אנחנו מוצאים במחקר שלנו שאנשי תרבות, אמנות ובידור הם לא צרכני משאבים אלא יצרני משאבים. גם באופן ישיר: יצירה של סרטים חדשים, למשל, אבל גם באופן עקיף, במשיכה של אחרים לסביבה מרגשת. השאלה היא איך שומרים על הקהילה האמנותית.
"אחד האתגרים הגדולים של העידן היצירתי הוא שרק מעטים, רק הסופר־סטארים מבין היזמים, מקבלים את הסופר־משכורות על היצירתיות שלהם. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של העידן היצירתי הזה, שהתחיל אולי לפני שני עשורים, וככל שהמערכת הזאת מתפתחת אנחנו צריכים לפתח מנגנונים חדשים שידאגו לתגמל את האנשים על היצירתיות שלהם".
והעיר, הוא מוסיף, צריכה לשמר את הקולנוענים המוחים לא רק כי הם קולנוענים, אלא גם כי הם מוחים. "הסתכלנו על כמה אינדיקטורים פוליטיים והשווינו את המחקר שלנו למחקר אחר של פרופ' רוברט פטנאם מאוניברסיטת הרווארד. גילינו שבמקומות עם רמות גבוהות של מחאה פוליטית יש גם רמה גבוהה של חדשנות. אני לא מדבר על רמות גבוהות של חוסר יציבות, אבל יש משהו במרדנות ובחופש הביטוי שמוביל לחדשנות".
מתכון פלורידה לשגשוג עירוני כולל גם קליטה מוצלחת של מהגרים. הנתונים, הוא אומר, מובהקים: "כשרק התחלתי לעבוד על התיאוריה שלי מצאתי ששליש עד חצי מעסקי ההייטק בעמק הסיליקון הוקמו בידי אנשים שבכלל לא נולדו בארצות הברית".
לא רק האוכלוסייה מושכת אנשים יצירתיים, גם המרחב הפיזי של העיר, האופן שבו היא בנויה, משפיעים מאוד על שגשוגה כמרכז אורבני ומוקד למעמד היצירתי. כאן נכנסת לתמונה ג'יין ג'ייקובס, מחברת "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", ספר מכונן בתפיסה האורבנית המודרנית. ג'ייקובס היתה מבקרת חריפה של הפרבור, וניתחה את האופן שבו כוחן של ערים נעוץ באורבניות חיה, מפוזרת ולא ממורכזת, כזאת שמאפשרת שימושים שונים לאנשים שונים באותו אזור ממש, במרחק הליכה. כזאת שמכבדת את כל התושבים, ואת ההיסטוריה שלהם ושלה. "עיצוב הוא אנשים" היא אחת האמירות המפורסמות שלה. ועירוניות כזאת, אומר פלורידה, מושכת את בני המעמד היצירתי. קשה לייצר עירוניות כזאת יש מאין, אבל מדובר בעניין של גישה עקרונית שיכולה לבוא לידי ביטוי בשלל היבטים בחיי העיר: פיתוח שבילי אופניים, מדרכות רחבות שמעודדות הליכה, בתי קפה חמודים, גינות שופעות פעילות, גלריות ומרכזי תרבות קטנים. כל אלה יעילים לשגשוג של העיר הרבה יותר מאצטדיונים או קניונים סגורים. אבל גם את זה צריך להבין לעומק. על רקע אינספור תוכניות מיתוג הערים שנולדות בהשראת פלורידה, אמר לאחרונה ד"ר קווין סטולריק (Stolarik), שותפו למחקר: "ראשי ערים היום חושבים: 'כל מה שאנחנו צריכים זה כמה הומואים ואיזה שביל אופניים או שניים, וכל הבעיות שלנו ייפתרו'".
הביקורת
טיעון מעגלי, תיאוריה חובבנית, בלי הוכחה אמיתית
הפופולריות של הגישה של פלורידה נובעת מהעובדה שמדובר פשוט ברעיון מפתה - עיר שתשקיע אפילו מעט כסף בלהיות נחמדה, נוחה וסובלנית תתוגמל על כך כלכלית. אבל הרעיון המפתה הזה גם מושך הרבה מאוד ביקורת. חלק מהמבקרים מסתייגים מפלורידה עצמו, שמעמדו ככוכב־על הוביל אותו להצטייד בחומת עוזרים ויועצים בצורה ולצאת במסע הרצאות אינסופי שלא ברור אם משאיר לו בכלל זמן לחקור.
לגופה של התיאוריה טוענים המבקרים שהטיעון של פלורידה מעגלי, כי לא ברור אם יצירתיות היא הסיבה לעיר מצליחה, או דווקא התוצר של עיר מצליחה. אחרים מתעקשים שאין בכלל דבר כזה, מעמד יצירתי. ויש מי שמבקרים את הנתונים עצמם, ומנסים לבחון את התיאוריה במחקרים אמפיריים. למשל, חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם השקיעו 6 מיליון דולר במחקר בן ארבע שנים ב־13 ערים באירופה; ב־2011 פורסמו התוצאות שלו, שקבעו כי אין שום ראיה לכך שעובדים יצירתיים עוברים לחיות בערים פתוחות וסובלניות. מחקר של אוניברסיטת צפון קרוליינה מ־2009 השתמש בנתונים ששימשו את פלורידה עצמו, ועדיין לא הצליח לשרטט מתוכם קשר בין המעמד היצירתי וצמיחה כלכלית. "המדדים שפלורידה משתמש בהם בספר לא מתיישבים עם אף מדד מוכר לצמיחה והתפתחות. בעיקרון, הצלחנו להוכיח שהמלך הוא עירום", אמר אחד ממחברי המחקר, פרופ' כריס פריסי (Faricy) מאוניברסיטת סירקוס בניו יורק.
"מכל מבקריי השכלתי", אומר לי פלורידה. "הם גרמו לי לחשוב על התיאוריה שלי, על ההיגיון והניתוח. אחרי הכל אני אקדמאי, ודיון מכובד שמבוסס על עובדות הוא הכוח מאחורי כל חקירה אינטלקטואלית. מה שמפריע לי זה שלפעמים הדיון גולש לטיעוני קש. אני מנסה ככל האפשר לבסס את המסקנות שלי על עובדות אמפיריות, אבחנות מחושבות ומאגרי מידע גדולים. יש כאלה, ואני לא מתכוון לנקוב בשמות, שמתבססים יותר על אידאולוגיה ודעות. זה כמו להתווכח עם מישהו שמתעקש להמציא דברים".
אם פלורידה היה נוקב בשמות, הם כנראה היו אלה של פרופ' ג'יימי פק (Peck), גיאוגרף מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבוונקובר, שקרא לספרו של פלורידה "מיקרוסוציולוגיה חובבנית"; ושל פרנק בורס (Bures), סופר ועיתונאי שכתב בשנה שעברה שמה שחסר בתיאוריית המעמד היצירתי הוא "הוכחה אמיתית". לטעון שבוהמיינים וגייז מביאים ליותר פעילות כלכלית, טען בורס, "זה קצת כמו להגיד שריבוי דוכני הנקניקיות בניו יורק הוא מה שגורם לריבוי בנקאי ההשקעות, אז אם אתה רוצה בנקאות אתה צריך פשוט למכור נקניקיות".
בתוך הביקורת הגוברת הזאת, ובמלאות עשור ל"עלייתו של המעמד היצירתי", פלורידה פרסם בקיץ שעבר מהדורה חדשה של הספר, ובה טען שהמעמד היצירתי ממשיך לצמוח, וימשיך בקצב מסחרר עוד יותר. "בארצות הברית המעמד הזה הוא היום כשליש מכוח העבודה", הוא אומר, "בקנדה הוא כבר 35%, ובמדינות כמו ישראל, הולנד, שבדיה, נורבגיה ודנמרק הוא מגיע ל־40%". בערים היצירתיות ביותר, למשל סיאטל, סן פרנסיסקו וניו יורק, שיעור היצירתיים עלה בעשור האחרון מכ־40% לכ־50%. כלומר חצי מהתושבים משתייכים למעמד הזה, שעד לפני עשור כלל לא היה לו שם.
הלקח
צריך להפוך את כל העובדים ליצירתיים
המספרים האלה נוגעים בביקורת נוספת שנמתחת על פלורידה, שלפיה טיפוח המעמד היצירתי פוגע במעמדות אחרים, וגורם להתרחבות הפערים ולג'נטריפיקציה (מגמה עירונית־חברתית שבה מגיעה ליישוב או לשכונה אוכלוסייה חזקה, שבהדרגה פוגעת באופי המקום ואף דוחקת החוצה את התושבים הוותיקים). פלורידה מודע לבעיה. "עלייתו של היגיון כלכלי חדש שפונה לפיתוח היצירתיות האנושית היא דבר טוב. אבל אם אנחנו משאירים אותו לפעול באופן חופשי, הוא מוביל לחוסר שוויון עצום", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים להחזיר את הגלגל לאחור או לכבות את המנועים הכלכליים שלנו. אבל גם אין מקום להיות שאננים. אנחנו צריכים לבנות חברה יצירתית חדשה ולכתוב חוזה חברתי חדש, שיבעיר את האש היצירתית בכל אחד מאיתנו".
פלורידה מתאר את המעמד היצירתי כמעמד מבוסס. כך, למשל, הוא אומר שהאבטלה במעמד הזה מעולם לא עלתה על 5%. לדבריו, האנשים האלה אינם בהכרח יצירתיים יותר מאחרים, הם פשוט מספיק בני מזל כדי לקבל כסף על היצירתיות שלהם. קישור כזה בין יצירתיות לכסף נשמע קצת מנוגד לאינטואיציה, והתיאור של פלורידה לא בהכרח תואם את המציאות סביבנו, ואת מצבם הכלכלי והתעסוקתי של אמנים, עורכי דין וגם סטארטאפיסטים. אבל פלורידה מתבונן על התמונה הרחבה יותר, לא רק על המעמד הזה. "המעמד היצירתי בארצות הברית מרוויח בממוצע 75 אלף דולר בשנה, ולפעמים הרבה יותר, ואילו המעמד הגדול השני בחברה שלנו, מעמד השירותים - אנשים שעובדים במכירות, בענף המזון, במלונות, שמטפלים בילדים שלנו ובהורים שלנו - משתכר 25 אלף דולר בשנה בממוצע. והפער בין שני המעמדות האלה רק גדל והולך.
"לפי המחקר שלנו, בעוד המעמד היצירתי מרוויח מספיק כדי לחיות בערים מסעירות כמו תל אביב, לונדון וניו יורק, מעמד השירותים נשאר מאחור. אחד הדברים שאני כותב עליהם הוא הצורך שלנו להעלות את השכר בעבודות האלה. איך? על ידי העלאת היצירתיות גם של העבודות האלה. כל עובד יכול להשתמש ביצירתיות שלו, ואנחנו מוצאים שכאשר היצירתיות עולה, גם התפוקה, הרווחיות והשכר עולים. אני קורא להסכם חברתי חדש שיהפוך כל עובד לעובד יצירתי, וזה מה שאני עומד לדבר עליו בביקור בישראל. בעשור הקרוב נהיה חייבים להפוך את כולם לחלק מהכלכלה היצירתית".
מאיפה יבוא הכסף לעשות את זה?
"מחקרים של MIT ואוניברסיטאות נוספות מראים שכאשר אתה מערב את היצירתיות והידע של העובדים, הרווחים של המעסיק עולים. המשוואה של משכורות נמוכות שווה יותר רווחים לא נכונה. המשוואה הנכונה היא 'משכורות גבוהות = עובדים מסורים יותר = יותר רווחים'. מה גם שהמשכורות הגבוהות מאפשרות לעובדים לקנות יותר דברים ויוצרות ביקוש שהחברה שלנו צריכה. הנרי פורד אמר: 'העובדים צריכים משכורות שיאפשרו להם לקנות את המכוניות'. אנחנו חייבים ללמוד את הלקח הזה. וזה לא פשוט, בשנות השלושים היה צורך בשפל כלכלי גדול כדי שנבין שעובדי תעשייה צריכים להרוויח טוב יותר ולעזור לחברה לצמוח".
כדי להבין איך אפשר לשלב יצירתיות בתחום השירותים ועדיין לספק שירותים, פלורידה חוזר הביתה. "בזמן השפל הגדול אבא שלי, שהוא ההשראה שלי, התחיל לעבוד במפעל משקפיים בניו ג'רזי. הוא היה בן 13, סיים רק כיתה ז'. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הוא נלחם בכל הקרבות הגדולים ועזר לשחרר את המחנות. לפני המלחמה העבודה של אבא שלי היתה נוראית, והיה צורך שתשעה מבני המשפחה - גם אביו, אמו ועוד שישה אחים - יעבדו כדי שהמשפחה תתפרנס. אחרי המלחמה הוא חזר לאותו מפעל, ופתאום הכל השתנה. איגודי העובדים קמו, מדיניות הניו דיל יצאה לפועל, והעבודה הרעה נהפכה לעבודה טובה. אבא שלי הצליח להתחתן, לגדל ילדים, לשלם על הלימודים שלנו ולקנות בית משלו. כשהייתי צעיר הוא היה לוקח אותי למפעל ומסביר שאלה לא המכונות שהופכות את המפעל לנהדר - אלה הידע והיצירתיות של העובדים. אם אנחנו רוצים לבנות חברה יצירתית באמת אנחנו צריכים לרתום את כל היכולות היצירתיות של האנושות. לא רק של השליש או ה־40% המוכשרים ביותר. זה המקום שבו נהפוך את החברה למאוחדת וטובה יותר. כשעבודה היא יצירתית, אנשים לא רק מרוויחים יותר, יש להם גם חיים טובים יותר. חיים עם משמעות".
24 תגובות לכתיבת תגובה