אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תחשוב רע, יהיה טוב צילום : ג'ף מיקלסון

תחשוב רע, יהיה טוב

להתמסר לאי־ודאות, לדמיין את התרחיש הגרוע ביותר, ובעיקר לנטוש את דוקטרינת החשיבה החיובית. המתכון של הסופר ובעל הטור אוליבר ברקמן להצלחה בחיים מבטיח שלכל היותר תופתעו לטובה

23.05.2013, 09:06 | ליאה לוין

אוליבר ברקמן רוצה שתפסיקו להיות כל כך שמחים, ובעיקר שתפסיקו לחשוב חיובי כל הזמן. רק כך, הוא מאמין, תצליחו להתקדם למשהו בחיים, לקבל החלטות נכונות, הן בתחום האישי והן בתחום העסקי - ובסופו של דבר גם להיות מאושרים. אבל האושר של ברקמן (Burkeman) אינו כולל את העליצות המחויכת של מה שהוא מגדיר "כת החשיבה החיובית". מדובר באושר אפרורי למדי, כזה שמציע מעט שלווה וקבלה עצמית, ובעיקר מנה גדושה של ריאליזם.

"אני חייב להודות שאף פעם לא באמת התמסרתי לקונספט של חשיבה חיובית. זה לא כל כך מסתדר עם האופי הבריטי שלי", הוא אומר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט". "אף פעם לא הצטיינתי בעליזות יתרה, וכנראה תמיד הייתי בצד הדכאוני והחרדתי של הסקאלה, אבל היו הרבה דברים בסיסיים שכן הייתי מוכן לנסות. למשל, להציב לעצמי מטרות, בדיוק כמו שכתוב בספרים. הייתי מכין רשימה מוגדרת של עשרה דברים שאני רוצה להשיג השנה, ומדמיין בפירוט מירבי כמה טוב זה ירגיש כשאגשים אותם. במשך שעה שלמה הרגשתי נפלא. אבל בבוקר שלמחרת התעוררתי במצב לא טוב. כעסתי על עצמי שאני לא חדור מוטיבציה לצאת להגשים את עשר מטרותיי. חשבתי שאני אמור לרצות לעשות את כל הצעדים הפרקטיים שיעזרו לי להשיג את המטרות האלה, שזה אמור להלהיב אותי ולהרגיש כמו כיף גדול. רק כשהבנתי שלכיף ולמוטיבציה אין קשר לעשייה, שאני לא חייב להיות שמח ואופטימי כל הזמן, המצב השתפר.

אוליבר ברקמן, צילום : ג אוליבר ברקמן | צילום : ג'ף מיקלסון אוליבר ברקמן, צילום : ג

"המטרות שאני מציב לעצמי היום הן תהליכיות באופיין. לדוגמה, הן קשורות למספר השעות היומי שאני מתכנן לשבת לכתוב, ואין לי שום ציפייה ליהנות מהן תוך כדי. זאת נקודה חשובה. הרבה יותר אפקטיבי לנסות לחיות בשלום עם ההבנה שאתה לא רוצה לשבת לעבוד, ושלמרות חוסר החשק אתה תעשה מה שצריך, ושזה בסדר גמור. לב הבעיה בחשיבה החיובית היא שמנחים אותך לעבוד חזק ובצורה מלאכותית כדי להשיג מצב מנטלי מסוים, לחשוב מחשבות שלא הולמות את המחשבות הטבעיות שלך. מי שמנסה לעשות דבר כזה נידון להשיג את ההפך הגמור".

ואם אדם חושב חיובי באופן טבעי?

"זאת שאלה מעניינת. בהחלט יש אנשים שיותר אופטימיים באופן טבעי, והם לא צריכים לנסות להיפטר מהתכונה הזאת. אבל גם אנשים שהם אופטימיים מטבעם ירוויחו מזה שהם יחשבו על הצד השני של המטבע: 'מה יקרה אם התוכנית שלי תשתבש?'. אם אתה מנהל ויש לך צוות שעובד על פרויקט מסוים, כדאי מאוד שיהיה לך פסימיסט קרוב אליך, לא כדי לפוצץ לך את בועת ההתלהבות או לגרום לך להרגיש רע, אלא כי לפסימיסטים יש סט של כישורים שמאפשרים הסתכלות הרבה יותר מציאותית על העתיד מהחשיבה האופטימית. אדם שמתכונן לאפשרות שהתוכנית שלו תיכשל, שמריץ בראש את התסריטים הגרועים ביותר, יהיה מוכן לקראתם אם הם יתגשמו, ואם לא - הוא יהיה מופתע לטובה. אדם שלא העז לחשוב על האופציה של כישלון, סביר שייקח לו הרבה זמן להכיר בזה שאכן מדובר בכישלון, וגם כשזה יקרה, הוא יתקשה הרבה יותר להתמודד איתו. לכן כל מנהל חברה שהוא אופטימי מטבעו, כדאי לו לגייס פסימיסט אמיתי שיהיה יד ימינו".

סבתא יהודייה ופסימית

את סלידתו מפרדיגמת החשיבה החיובית פורס ברקמן (37) בספר חדש שיצא לאור לאחרונה, "The Antidote: Happiness for People Who Can't Stand Positive Thinking" ("תרופת הנגד: אושר לאנשים שאינם יכולים לסבול את החשיבה החיובית"), שמעלה על נס דווקא את יתרונותיה של הפסימיות והחשיבה השלילית. בספר סוקר ברקמן ממצאים אקדמיים, תורות פילוסופיות ממזרח וממערב, לקחים עסקיים ודוגמאות מהחיים, שמדגימים מדוע ניסיונות מאומצים לחשוב חיובי ולהתעלם מתסריטים שליליים ומאיימים משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה. בהמשך הוא מציע מקבץ רעיונות, שנכללים תחת הכותרת "הנתיב השלילי אל האושר", ויוצרים אלטרנטיבה ברורה לכת האופטימיות הבלתי־נלאית.

ברקמן (37) גדל באנגליה, וכיום מחלק את זמנו בין לונדון לברוקלין, שם מתגוררת בת זוגו. ייתכן שהמגע היומיומי של הבריטי האפרורי עם התרבות האמריקאית הגבירה את התנגדותו לפילוסופיית ה"מוכרחים להיות שמח" האופיינית כל כך לאמריקה, אבל היו אחרים שהביעו התנגדות כזאת לפניו, בהם אמריקאים למהדרין. אחת מהן היא הסוציולוגית ברברה ארנרייך, שכתבה כבר ב־2009 נגד הדרישה האמריקאית לחשיבה חיובית ושמחה כפויה בכל מצב, וטענה כי החשיבה האופטימית היתה אחת הסיבות המרכזיות למשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם. ברקמן מרבה לצטט מספרה של ארנרייך "Bright-Sided: How Positive Thinking is Undermining America", שבו היא טענה כי בועת הנדל"ן נוצרה במידה רבה משום שרוכשי בתים פוטנציאליים קראו ספרי חשיבה חיובית, שטענו שאם אתה רוצה משהו מספיק חזק בסוף זה יקרה. אז הם ממש רצו בית, אבל זה לא באמת עזר להם לשלם את המשכנתא, שהבנקאים (האופטימיים ומונעי־האגו, במילותיה של ארנרייך) ממש שמחו לתת להם. החשיבה החיובית הפכה לעסק בפני עצמו, שהמגזר העסקי הוא הלקוח הכי גדול שלו, כותבת ארנרייך. לדבריה, זה הביא למנהלים בדרגים הגבוהים תחושת שחרור עצומה, כי למה להתייסר על מאזני רווח־הפסד ואנליזות של סיכונים אם ממילא מי ששומרים על רוח טובה ומאמינים שיהיה בסדר יסתדרו בסופו של דבר.

ספרו של אוליבר ברקמן ספרו של אוליבר ברקמן ספרו של אוליבר ברקמן

"סבתא שלי הייתה פליטה יהודייה מגרמניה בתחילת שנות השלושים, שעברה בתור ילדה דברים שלרוב האנשים היום נראים דמיוניים. חוויות כאלה מייצרות בדיוק את ההשלמה עם אי־ודאות וחשש מהגרוע ביותר, אז כשאני מדבר איתה על הרעיונות האלה היא לא מבינה מה החידוש הגדול", מספר ברקמן. "הרעיון שהכלכלה תמיד תשתפר עוד, ושרוב האנשים לא צריכים לדאוג, פשוט לא מובן לה. זאת חשיבה מאוד חדשה, שצברה תאוצה בעשור האחרון. אדם צריך שיהיו לך חיים מאוד ספציפיים כדי לא להבין שחוסר ביטחון נמצא בכל מקום ולהאמין שאפשר לפתור את הבעיות בעזרת בכוח המחשבה בלבד. לאנשים פסימיים יש הבנה הרבה יותר ריאליסטית של העולם, שמביאה איתה יתרונות רבים".

ברקמן הוא בעל טור שבועי על פסיכולוגיה פופולרית, שמתפרסם זה חמש שנים ב"גרדיאן" הבריטי, תחת הכותרת הלא מתיימרת "This column will change your life". לצורך זה, בעשור האחרון הוא קרא כמעט כל ספר עזרה עצמית שיצא לאור באנגלית, נכנס לכל בלוג שמלמד את הגולשים בו שאם רק ידמיינו את משאלותיהם בבירור מספיק אלו ייצאו מהדמיון אל הפועל, הלך לכנסי מוטיבציה, שינן מנטרות והגדיר מטרות.

"כשסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בתור עיתונאי, השתמשתי במקצוע כתירוץ לגשת למדף ספרי העזרה העצמית בחנויות הספרים", הוא מסביר. "עיתונות זה סיפור כיסוי מצוין להתעניין בדברים שמביך אותך להודות שמעניינים אותך. בהתחלה נמשכתי לספרים שעוסקים בשאלה איך לנהל את הזמן ולהגדיל את ההספק, ומשם נכנסתי לתחום הרחב של חשיבה חיובית".

ברקמן מודע היטב לאירוניה בכך שבסופו של דבר, הספר שהוא כתב נכנס לאותה קטגוריית "עזרה עצמית" שהוא מבקר בטוריו, אבל הוא לא מנסה לתת עצות של ממש. בעיקר, הוא מציע להסתכל על המציאות כמו שהיא, בלי שיפוטיות ובלי לנסות לשנות אותה בכוח. אחת החוויות המשמעותיות ביותר שהוא מתאר בספרו היא מדיטציית mindfulness - תורה בודהיסטית שזכתה לאדפטציות בעולם הפסיכולוגיה. העיקרון המנחה של המיינדפולנס הוא להסתכל על המחשבות שעוברות בראש בצורה הנקייה ביותר, תוך ניסיון לראות אותן בדיוק כמו שהן. תוך כדי, אנחנו מאמנים את המוח לא להיבהל ממחשבות שליליות ולא לנסות לגרשן. במקום לנסות לחזות את העתיד, האתגר הגדול הוא לקבל באופן אמיתי את האי־וודאות.

לחשוב שלילי כל הדרך אל האקזיט

"בייקר סטריט!". אחדים מנוסעי הרכבת התחתית של לונדון הרימו מבטם מהעיתון היומי והסתכלו בתמיהה על הבחור המוזר שקרא בקול את שם התחנה שבה עצרה הרכבת. "אוקספורד סירקוס!", צעק ברקמן בבטחה כעבור כמה דקות. איש לא התרגש יותר מדי. כשהכריז "פיקדלי סירקס!" עם פתיחת הדלתות בתחנה הבאה, כמעט אף אחד כבר לא הסתכל עליו.

את הנסיעה המייסרת הזאת, שבה התמסר ברקמן לתרחיש השלילי והפסימי ביותר שהעלה על דעתו, הוא מגדיר בספרו כאחת החוויות המכוננות של חייו. ימים ספורים לפניה נפגש עם הפסיכולוג הניו־יורקי אלברט אליס. "אליס סיפר לי שהוא מייעץ למטופלים הכי ביישנים שלו לנסוע ברכבת התחתית ולהכריז בקול את שמות התחנות שבהן היא עוצרת. בכך הוא מיישם למעשה את אחד מעקרונות הסטואה, תורה פילוסופית מימי יוון ורומא, שסברה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם עתיד מאיים ולא ודאי היא להתמקד דווקא עם התסריט שמעורר את החרדות החזקות ביותר. אדם אמיד שפחד לאבד את הונו, לדוגמה, הונחה על ידי הפילוסופים הסטואים לחיות זמן מה בדלות מכוונת, לבוש סחבות ולאכול מזון בסיסי. אדם החרד ממה שיקרה אם יביך את עצמו בחברה מתבקש לפי אותו היגיון לעשות ממש את זה, ותוך כדי כך לשאול את עצמו: 'האם זה הדבר שממנו כל כך פחדתי?'.

אלברט אליס, מאבות הטיפול הקוגנטיבי־התנהגותי לסוגיו, לא היה סתם עוד פסיכולוג. זמן קצר לפני מותו ב־2007 כינה אותו אותו המגזין האמריקאי "Psychology Today" "גדול הפסיכולוגים בני זמננו" ובסקר מקצועי שנערך בקרב פסיכולוגים בארצות הברית ובקנדה ב־1982, הוא נבחר לפסיכולוג השני הכי משפיע בהיסטוריה (במקום הראשון הוצב קרל רוג'רס. זיגמונד פרויד הגיע למקום השלישי). והוא גם היה מחלוצי רעיון "הנתיב השלילי".

"אני בעצמי אדם שנבוך בקלות, אז בשם התחקיר העיתונאי החלטתי ליישם את עצתו", מספר ברקמן. "חוץ מזה, מי אני שאתווכח עם אלברט אליס?".

ואיך זה הרגיש?

"האמת שזה היה די מייסר. אני לא אעמיד פנים שנהניתי ועשיתי את זה כל שבוע מאז, אבל זה בכלל לא היה נורא כמו שחששתי לפני מעשה. באותו בוקר חשבתי שזה יהיה סוף העולם, שכולם יסתכלו עליי ויגידו שאני משוגע. ובמציאות? כמה אנשים הרימו עיניים והסתכלו עליי קצת מוזר. אף לא אחד התייחס אליי במילים. את רוב הנוסעים ההתנהגות הביזארית שלי לא ממש עניינה. מה שכן קרה זה שהפחדים המנופחים שלי כווצו למימדים הגיוניים. האפקט של זה בהרגעת החרדה העתידית ממצבים דומים היה מפתיע בעוצמתו".

ניסוי זה חיזק את דעתו של ברקמן שהחולשה העיקרית של פרדיגמת החשיבה החיובית היא בהדחקת המחשבות והתרחישים השליליים - במקום בהתמודדות איתם פנים מול פנים כדי להתגבר עליהם.

חיזוק לתזה שלו ולתקפותה בעולם העסקי מצא ברקמן במחקריה של פרופ' שרה סרוונטי מהחוג למינהל עסקים באוניברסיטת וירג'יניה, מחוקרות היזמות המובילות בארצות הברית. במחקר הכי מפורסם שלה קיימה סרוונטי ריאיונות עומק עם כ־45 יזמים מנוסים, שרובם צברו רזומה של כישלונות עסקיים לצד הצלחות מרשימות. סרוונטי נתנה להם תיאור מקרה באורך של 17 עמודים, שכלל התלבטות לגבי יציאה לדרך עם מיזם חדש, וביקשה מהם להרהר במקרה בקול רם, מכל היבט אפשרי. מניתוח תמלילי הראיונות הסיקה סרוונטי כי הדבר המשותף העיקרי ליזמים המצליחים הוא שכולם חישבו כמה הם עלולים להפסיד, בהנחה שלא ירוויחו אפילו דולר אחד מהמיזם החדש - כלומר אם התרחיש הכי גרוע יתממש. אם ההפסד היה כזה שהם מוכנים לספוג, זאת היתה האינדיקציה שכדאי להם לצאת לדרך, ואם לא, הם העדיפו לוותר על המיזם. העיקרון הכי חשוב שהנחה אותם: כל אחד משקיע רק כמה שהוא יכול להרשות לעצמו להפסיד. היא קראה לזה "affordable loss" - ההפסד הכי גדול שאתה, כיזם, מסוגל לספוג. כדי לחשב אותו אין צורך לשכור אנליסט, לאסוף מידע או להתחשב באף נעלם לא ידוע. צריך רק לבחון בצורה הפסימית ביותר את המצב הסובייקטיבי שבו אתה נמצא.

"רבים מהיזמים שמצליחים הם אלה שלא מתמקדים במטרות ובתרחישים החיוביים, אלא אלה שמדמיינים את התרחיש הכי גרוע שהם יכולים לחיות איתו, את ההפסד הכי גדול שהם יכולים לספוג, ולוקחים אותו בתור גבול לניסיונותיהם", מסכם ברקמן. "ניירות העמדה של היזמים הללו פתוחים לשינויים מתמידים. הם לא מפריחים ססמאות של אמונה עצמית ולא מפחדים לחשוב ולדבר בצורה מציאותית על אופציית הכישלון". רובה המכריע של כלכלת ארצות הברית בעשורים האחרונים, לפי ברקמן וארנרייך, מתנהלת בדיוק בכיוון ההפוך, והתוצאות ידועות.

אל תנסו לשלוט במחשבות

בשלהי המאה ה־19 פיתח הסופר פיודור דוסטויבסקי שיטה מקורית להתעלל באחיו הצעיר: הוא הציב בפניו אתגר לא לחשוב על דוב לבן במשך דקה שלמה, מיד אחרי שהבקשה הוצגה בפניו. 150 שנה אחר כך עשה פרופ' דניאל וגנר, העומד בראש המעבדה של הרווארד לשליטה מנטלית, קריירה מהדוב הלבן של דוסטויבסקי. באחד מניסוייו הראשונים, שברקמן מציג בספרו, ביקש וגנר מהסטודנטים שלו לתמלל את מחשבותיהם בזמן אמת, בדקה שבה הם מנסים שלא לחשוב על הדוב הלבן. לעתים נראה היה שהם מצליחים להריץ מחשבות אלטרנטיביות, אבל תמיד הגיע הרגע שבו כל מה שהם יכלו לחשוב עליו היו אותם דובים אסורים. באופן דומה, כשווגנר סיפק לנבדקיו תיאור של מאורע מעציב ואז הנחה אותם שלא לחוש עצב, הם הרגישו עצובים משמעותית מנבדקים ששמעו את אותו תיאור האירוע אבל לא קיבלו שום הנחיה לגבי הרגש שאמור לעלות בהם. מחקר נוסף שברקמן מצטט בדק מה קורה לנבדקים הסובלים מהפרעות פניקה כשמשמיעים להם קלטות בעלות תוכן מרגיע, לעומת קלטות עם תוכן נייטרלי. במובהק, קצב הלב של אלה ששמעו קלטות מרגיעות היה מהיר משל אלה ששמעו תוכן נייטרלי, שבאופן הפשוט ביותר הסיח את דעתם.

מסקנתו של ברקמן מהמחקרים האלה היא שוב כתב אשמה נגד דוקטרינת החשיבה החיובית: אנשים שמחליטים לחשוב חיובי משקיעים המון אנרגיה בסריקת המוח אחר מחשבות שליליות במטרה לגרשן, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שהם נהיים מודעים למחשבות השליליות שהם כל כך מנסים להדחיק - ואז מתעוררות בהם רגשות אשמה על שאינם מצליחים לדבוק בהחלטתם. עצם הניסיון לעשות מניפולציה של התחושות הטבעיות גם מבזבז אנרגיה רבה, לשווא.

"לפני כמה שנים, בחנות ספרים מאובקת במרכז לונדון, היתה לי הארה של ממש. נתקלתי בספר של הפילוסוף אלן ווטס (Watts), והיה שם משפט אחד, 'חוסר הביטחון הוא התוצאה של הניסיון להרגיש ביטחון', שהבהיר לי מה אני מנסה לעשות ולא מצליח. זה הבהיר לי שאני מנסה לחזות את העתיד ולמצוא ודאות וביטחון במקום לנסות להשלים עם זה שאי־ודאות וחוסר ביטחון נידונו ללוות אותנו כל חיינו. השילוב של ווטס עם המחקרים של וגנר על התוצאות האירוניות של הדחקת מחשבות יצר סוג של תגובה כימית במוח שלי. פתאום התחברו לי כל הנקודות.

אבל גם האמירה "תקבל את המחשבות שלך כמו שהן" דורשת שינוי מלאכותי של המצב המנטלי, לא פחות מהאמירה "תחשוב חיובי".

"במידה מסוימת זה נכון", ברקמן צוחק. "אבל זאת דרך אחרת להסתכל על הדברים. אני מכיר אנשים שאומרים שחשיבה חיובית זה לא בשבילם, והם חושבים שהאופציה הנותרת היא לראות את עצמך כאדם ציני ועגמומי. עצם הקבלה של המחשבות שלהם כמו שהן היא מבחינתם בעלת אלמנט משחרר. הרי הדבר האחרון שיעזור לחבר המדוכא והפסימי שלך, ולכל אחד יש חבר כזה, הוא שיגידו לו 'תפסיק להיות מדוכא ותסתכל על הצד החיובי!'.

"יש משפט בסיפור קצר של אדית וורטון, שנתקלתי בו קצת לפני שהחלטתי לכתוב את הספר, ובאותו רגע התחברו לי את כל הנושאים שחקרתי: 'יש הרבה דרכים להיות אומלל, אבל יש רק דרך אחת להרגיש בנוח - להפסיק לרדוף אחרי השמחה'".

תגיות

45 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

45.
מה שקרה לי
היה לי מנהג לכתוב כל בוקר ממה אני מפחד, ואח"כ מתפלל לאלוקים שיסיר ממני את הפחדים. אחד הפחדים החזקים של ימינו הוא: שלא יהיה כסף... וזה מה שקרה לי, נגמר לי הכסף והרבה זמן הייתי ממש בלי גרוש. יום אחד אני חוזר לכתוב את הפחדים, והפחש שייגמר הכסף - נעלם. כי זה נגמר ואני חי איכשהו... אז זה נכון שלעשות את מה שאתה מפחד לעשות, מסיר את הפחד, אבל במקרה שלי ראיתי שזה מגיע בגלל חשיבה פסימית... עד שלא התייחסתי לפחד שהכסף ייגמר, זה לא נגמר.
בנימין , ירושלים  |  25.06.13
43.
מה שיפה בו זה שהוא מציג קיצון פסימי מהקצה השני
הרי ברור שכמו בכל דבר, זה הכל איפשהו באמצע. כשיש סיבה לשמוח, תשמח. כשצריך לגבש תכנית עסקית - גבש אותה כבר, ותפסיק עם הפילוסופיות בגרוש. אתה רוצה לדעת כמה תרוויח במקרה האופטימי (ויותר מזה, הריאלי) וכמה תפסיד במקרה הפסימי - ולשקלל אם זה שווה את ההשקעה ואת הסיכון. כשיש לך פחדים, תתעמת איתם, אל תדחיק, אבל גם אל תאמלל את עצמך. האם זה נשמע כמו יותר מדי?
ניר  |  28.05.13
לכל התגובות