אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אדריכלות נוף היא מלחמה על החיים של המין האנושי

אדריכלות נוף היא מלחמה על החיים של המין האנושי

מרתה שוורץ שינתה את עולם אדריכלות הנוף, הצעידה אותו אל העתיד והגדירה מחדש את היחס בין אדם לסביבה שהוא מעצב לעצמו. הרציונל שלה נשמע ממש אינטואיטיבי, הפרויקטים שלה עוצרי נשימה, ורק בישראל, משום מה, היא לא מצליחה לעבוד

30.05.2013, 10:04 | טלי שמיר

ב־1969 מרתה שוורץ הגיעה לישראל בפעם הראשונה, ולא הבינה איפה נחתה. "חשבתי שהגעתי לבד־רוק, את יודעת, העיר של 'משפחת קדמוני'", אומרת שוורץ, כיום מאדריכליות הנוף החשובות בעולם. "הייתי צריכה להגיע לקיבוץ גינוסר ולא היו בכלל כבישים ראשיים". שוורץ עבדה בגינוסר במטעי הבננות, בישלה לדייגים ושטפה רצפות. כשהגיעה שוב לארץ, הפעם כבר בשנות התשעים, כדי להרצות בטכניון, הופתעה מאוד מהכבישים הרחבים ומהפיתוח המואץ - אם כי לא בהכרח לטובה.

קראו עוד בכלכליסט

"באופן מפתיע, האדריכלות בישראל ברמה די נמוכה", אומרת שוורץ, ביקורת שאפשר היה לפטור כלאחר יד אלמלא היתה מגיעה ממישהי שחתומה על עשרות פרויקטים עטורי פרסים ברחבי העולם, מכהנת כפרופסור בהרווארד ונחשבת אדריכלית הנוף המובילה של זמנה. "מעולם לא הצלחתי להבין את זה. אני יהודייה, ואני באה ממשפחה של אדריכלים. יש כל כך הרבה אדריכלים יהודים מוכשרים, כל סופר־סטאר שני באדריכלות הוא יהודי. אז למה האדריכלות בישראל לא טובה יותר? יש לכם את אוצר הבאוהאוס המדהים הזה שנבנה בתחילת הדרך, אבל האדריכלות המודרניסטית והעכשווית לא היטיבה עם ישראל. מובן שאני מדברת בהכללה: יש כמה בניינים מדהימים, אבל הייתי מצפה שיהיו יותר. זה באמת שובר את הלב, כי אמנות ואדריכלות הן השתקפות של התרבות".

מאז שנודע לה שבישראל יש כבר כבישים ראשיים, שוורץ ביקרה בארץ עוד כמה וכמה פעמים. בזמן הביקורים האלה גם יצא לה - כמעט - לקחת חלק בשיפור פני המדינה. שמה ההולך לפניה הביא חברות נדל"ן וראשי ערים לפנות אליה בהצעות לפרויקטים, אבל איכשהו התוכניות מעולם לא יצאו לפועל. "לעבוד בישראל זה דבר מיוחד עבורי, אבל עד עכשיו זה לא הצליח לי במיוחד. אני לא בטוחה למה", היא אומרת. "בואי נגיד את זה ככה: אם הצלחתי לעבוד בסין, אני אמורה להצליח לעבוד בישראל".

לחצו לצפייה
גלריית כלכליסט: עבודות של מרתה שוורץ (6 תמונות)

עבדת על עיצוב מחדש של כרמיאל.

"כן, לא יצא מזה כלום", היא צוחקת. "השינוי שצריך היה לקרות שם היה גדול מדי, כי זו עיר שתוכננה עבור מכוניות. הם נתנו למהנדסי התחבורה לתכנן עיר, כשהרעיון המרכזי הוא שהמכוניות לעולם לא ייאלצו להאט. זה ההפך המוחלט ממה שאתה רוצה - אתה לא נותן למהנדסי תחבורה להתקרב אל התוכניות עד שאתה מבין איזו קהילה אתה רוצה ליצור. זה הפך את כל המקום למבלבל, לא ברור איפה הדאון טאון ואיפה המרחבים הפתוחים. אז איך אומרים לראש העירייה דבר כזה? הוא היה צריך יועצים טובים יותר, אבל לפני 20 שנה.

"אנשים חושבים שהדבר הראשון שצריך לדאוג לו הוא מקום למכוניות, אבל זה לא נכון. זו טעות נפוצה, וראיתי את זה קורה שוב ושוב במזרח התיכון. זה נכון לגבי קטאר, לגבי אבו דאבי ולגבי חיפה. החלקים הכי יקרים בעיר הם אלה שליד המים, ושם שמו את כל התשתיות, כי זה פרקטי, כי זה שטוח. אבל אנחנו במאה ה־21, וכל הנושא של איכות חיים חשוב מאוד עכשיו".

התכנית של שוורץ לפארק בפרויקט גינדי תל אביב בשוק הסיטונאי. "לא נתנו לנו להיות מעורבים ביישום" התכנית של שוורץ לפארק בפרויקט גינדי תל אביב בשוק הסיטונאי. "לא נתנו לנו להיות מעורבים ביישום" התכנית של שוורץ לפארק בפרויקט גינדי תל אביב בשוק הסיטונאי. "לא נתנו לנו להיות מעורבים ביישום"

עבדת גם עם גינדי השקעות על פרויקט השוק הסיטונאי בתל אביב. איך זה היה?

"ובכן, ביקשו מאיתנו לתכנן פארק. זה פארק ציבורי שממוקם על ראש מרכז קניות, ככה שצריך לטפס בשבילו, ופארקים כאלה פשוט לא עובדים. נוצר, איך לומר, קונפליקט עמוק בין הפרטיות לציבוריות של הפארק הזה. ניסינו לעשות אותו יותר ציבורי, רצינו להיות מעורבים במה שאנשים יראו מהרחוב או מהמדרגות, אבל הם הגבילו אותנו רק לגינה למעלה.

"אין לי מושג מה קרה עם הפרויקט הזה. לא שמעתי מהם. אני חושבת שמה שקרה זה שנתנו להם את התוכנית ואז הם נתנו למישהו אחר לבצע את זה. אין לי שום מושג איך זה ייראה בסוף. לא נתנו לנו להיות מעורבים ביישום. הם רק השתמשו בנו בשביל הרעיון ובשביל השם".

השם שלך, "כוהנת הנוף מרתה שוורץ", עדיין מופיע באתר של הפרויקט.

"אני בטוחה, כי זה יעזור להם למכור. אנחנו לא עובדים ככה לרוב, אנחנו רוצים לבצע בעצמנו את מה שתכננו. אפשרתי להם לעשות את זה כי לא הצטיידתי בעורכי דין, אבל אני לא חושבת שזו הדרך הטובה ביותר לעשות עסקים. התאכזבנו מזה שהם לא כללו אותנו, הם כנראה פשוט חברו למישהו זול יותר. הגינדים הם לא קבוצה מתוחכמת במיוחד, אני לא בטוחה שהם מבינים אמנות או עיצוב, הם פשוט קונים מותגים".

מגינדי השקעות נמסר בתגובה: "בתכנון פרויקט גינדי תל אביב השתתפו מיטב האדריכלים ואנשי המקצוע מישראל ומהעולם, בהם גם מרתה שוורץ. אנו מודים לשוורץ על תרומתה העצומה לתכנון הפרויקט. בתכנון הפארק יושמו בהצלחה עקרונותיה האדריכליים כפי שהותוו במסגרת עבודתה הממושכת על הפרויקט. החברה עמדה כמובן בכל תנאי הסכם ההתקשרות עם שוורץ, ותשמח גם בעתיד להיעזר בשירותיה המקצועיים".

ניסיון נוסף שלה בארץ לא צלח מסיבות פרוזאיות עוד יותר. "עבדנו עם עוד קבוצה בישראל, בשם חבס, על פרויקט של כפר נופש בקיסריה", היא מספרת. "העבודה איתם היתה נהדרת, אבל הפרויקט נעצר בגלל בעיות באישורים".

הניסיונות האלה השפיעו אולי גם על הרושם שנוצר אצל שוורץ בנוגע ליחס לאדריכלות נוף בישראל. "אני חושבת שישראל לא מודעת ומעודכנת כמו מדינות מערביות אחרות לגבי מה אדריכלי נוף באמת יכולים לעשות", היא אומרת בעדינות, "עדיין רואים בנו מישהו שרק בא לקשט".

עבודה של שוורץ. גינות ארבע העונות Gifu Kitagata קיטאקאטה יפן עבודה של שוורץ. גינות ארבע העונות Gifu Kitagata קיטאקאטה יפן עבודה של שוורץ. גינות ארבע העונות Gifu Kitagata קיטאקאטה יפן

להציל את הערים, לפני שנטבע

אבל מרתה שוורץ (63) מעולם לא באה לקשט. למעשה, כמי שגדלה מוקפת באדריכלים, היא בכלל לא רצתה להיות אדריכלית. היא רצתה להיות אמנית, ואדריכלות הנוף, היא חשבה, היא דרך לייצר "אמנות גדולה". זה לא היה קל. אחרי שנת לימודים במחלקה לאדריכלות נוף באוניברסיטת מישיגן, באמצע שנות השבעים, היא הבינה שזה לא בשבילה. "חשבתי שזה מקצוע חנוני לחלוטין ומשעמם מאוד", אמרה ב־2008 ל"LandscapeOnline". היא כמעט נשרה מהלימודים, אבל מפגש מקרי עם אדריכל הנוף פיטר ווקר (לימים בעלה, לימים הגרוש שלה) גרם לה להבין שנוף אכן יכול להיות אמנות. "הנוף הוא בד הקנבס שעליו אנחנו חיים" היא אחת מאמירותיה המפורסמות.

הפרויקט הראשון שלה אחרי סיום לימודי התואר השני בהרווארד היה "גן הבייגל" (1979). בגינה שלה בבוסטון היא "שתלה" כעכים, מה שהוביל אותה היישר אל שער המגזין "Landscape Architecture" והדביק לה את הכינויים "גברת הבייגל" ו"הילדה הרעה של אדריכלות הנוף". היא הצליחה להכניס אמנות, פופ והומור עצמי לתוך תחום קפוץ שנשלט בעיקר בידי מזרקות וניסיונות לחקות את הטבע.

מאז שוורץ השתכללה, התעצבה והתרחבה (כיום יש לה משרד בלונדון, משרד בבוסטון, משרד בשנגחאי ובקרוב גם משרד בניו יורק), אבל המשיכה וממשיכה לדגול בשילוב של אמנות, הומור, תוצרים מלאכותיים וצבע בעיצוב הנוף - תכונות שסימנו אותה כחלוצת אדריכלות הנוף הפוסט־מודרנית. מבחינתה, השימוש בחומרים מלאכותיים ובצבע לא סותר טבעיות ושמירה על הסביבה. להפך, היא רואה בשימור הנוף שליחות, ובאדריכלי הנוף חלק מרכזי בכוח ההצלה, או לפחות בהפחתת הנזק, של אנושות שהביאה את עצמה לסף השמדה עצמית.

עבודה של שוורץ.מרינה לינאר פארק בסן דייגו, קליפורניה עבודה של שוורץ.מרינה לינאר פארק בסן דייגו, קליפורניה עבודה של שוורץ.מרינה לינאר פארק בסן דייגו, קליפורניה

"אדריכלות נוף היא מקצוע מאוד רחב - לא במובן של מספר האנשים שעובדים בזה, אלא כיוון שנוף הוא כל דבר שנמצא מחוץ לבניין, כלומר על כדור הארץ", אומרת שוורץ, שגם ייסדה קבוצת עבודה על ערים בנות קיימא באוניברסיטת הרווארד. "אדריכלי נוף אמורים לשמור על המערכות הטבעיות ועל כדור הארץ, ולהחזיר אותם לסביבה במצב טוב יותר מהמצב שבו קיבלנו אותם. לדעתי זה מה שמשותף לכולנו, וזה הופך לחשוב יותר ויותר. כיום אנחנו חייבים להתמודד עם התחממות כדור הארץ, להיות אקטיביים, כל אחד בדרכו.

"בדיוק דיברתי עם חבר על לאגוס, העיר הגדולה באפריקה, שנמצאת בניגריה ועומדת לשקוע מתחת לפני הים. מיליארדי אנשים יושפעו מהשינויים האלה. לא מזמן הייתי בכנס קיימות שערך 'הניו יורק טיימס' ושמעתי מדען סביבתי גרמני מכובד מאוד שאמר באופן מפורש שאנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שבקרוב נוותר על החלק התחתון של מנהטן לטובת ביצות".

אוי לא. מה עושים? 

"יש הרבה מה לעשות. אני באופן אישי מאמינה שלעודד אנשים לחיות בצפיפות גדולה יותר ולגור בצורה יותר בת קיימא יעזור מאוד להפחית את עקבות הפחמן שלנו. בשביל זה אנחנו צריכים להפוך את הערים שלנו למקומות טובים ובריאים יותר, מקומות שבהם אנשים יבחרו לגור. הרי לטבע עצמו לא ממש אכפת אם אנחנו קיימים או לא, זו הבעיה. אם אנחנו ניכחד זה לא ישנה לטבע, יהיה פחות טורף אחד, זה הכל. העולם יהיה בסדר גמור. השאלה היא אם נצליח לשמר את עצמנו. אנחנו נלחמים על החיים שלנו".

ונצליח?

"אני חושבת שזה לא סביר שנצליח להציל את כולם, ואנשים רבים יסבלו מאוד. מצד שני, הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מדהים, וזה נותן הרבה תקווה. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופת רנסנס, מה שקורה היום הוא ברמה ובסדר גודל של המהפכה התעשייתית. יש כמות מדהימה של המצאות, אבל גורל האנושות תלוי בניסיונות שלנו לתקן את מה שכבר נעשה. זה מרתק אבל גם מפחיד מאוד".

בימים אלו היא עובדת, בין השאר, על קבוצת איים מלאכותיים שייבנו לחופי ג'קרטה, בירת אינדונזיה, בשיתוף משרד האדריכלים SOM. "ג'קרטה, עם אוכלוסייה של 10 מיליון בני אדם, היא עיר ששוקעת מתחת לפני המים. הם שתו את כל המים מהאקוויפר ששמר על הקרקע במקום גבוה", היא מספרת. "הם מעולם לא השקיעו בתשתיות כך שאין מערכת ביוב, אין מערכת תחבורה ציבורית, והנהרות מלאים בזבל. עכשיו הם בונים לאורך העיר איים שעליהם יגורו בעתיד. זו מטרה נעה, כי בזמן שאנחנו בונים הים עולה והעיר ממשיכה לשקוע. זה די מטורף, אבל מדהים.

"הצלחנו לעצב את הנוף כך שנוכל לנקות את המים האפורים שמגיעים ממונסונים ולהשתמש בהם מחדש. ככה אנחנו מוודאים שאנחנו לא צריכים להביא מים מבחוץ לאי שעליו יגורו 95 אלף תושבים. אנחנו מנסים גם להשיב לאזור את צמחיית המנגרובים (עצים טרופיים שצומחים בתפר שבין היבשה לים) שהושמדה לחלוטין כשהעיר התרחבה. זה השפיע מאוד גם על תעשיית הדיג, כי מנגרובים יוצרים סביבת רבייה לדגים".

לא באים לייפות את הפרויקט

הגישה שלה הוליסטית, מופשטת. היא מדברת על ניסיון ליצור חיבור רגשי, סובייקטיבי, בין בני האדם לסביבה שלהם. ליצור סיפור ויזואלי בלי להיות ברורה מדי או דידקטית. יש הסבורים שהעיצובים שלה אמנותיים מדי, שהם לא באמת בנויים עבור בני אדם. היא מצדה טוענת שלצד הערכים הסביבתיים חשוב לזכור את בני האדם.

"כדי שאפשר יהיה לשמר מקום אנשים צריכים לאהוב אותו", היא פוסקת, "גם אם יש לך את הטכנולוגיה הכי חכמה והכי אקולוגית בעולם, זה יתבזבז אם אנשים לא ירצו לגור שם. נקודה". באתר שלה היא כותבת: "עיצוב יוצר זהות ותחושה של מקום, הוא עוזר להבדיל את עצמנו מהאחידות הגוברת של המרחב כתוצאה מהגלובליזציה".

אחת הדוגמאות לפרויקטים שלה שהפכו להצלחה היא כיכר גרנד קנאל בדבלין, שנחשבת פרויקט אדריכלות הנוף החדשני ביותר באירלנד. הכיכר, שהוקמה כחלק משיקום אזור הרציפים המוזנח של העיר, משלבת בין צמחייה ירוקה, פינות ישיבה, אורות וסטיק־לייטים אדומים ענקיים, ומעודדת את הציבור להתקהל ולהשתמש בה למגוון פעילויות. בכיכר אקסצ'יינג' במנצ'סטר היא ניסתה "לתפור" יחד שני חלקי עיר שהופרדו בעקבות הפצצה.

עיצוב נוף יכול לקדם גם ערכים חברתיים?

"הנוף מספק לאנשים זירה לחיבור. סוציאליזציה קורית מחוץ לבתים, לא בתוכם. החוץ הוא המקום שבו מהגרים הופכים לאזרחים, שבו נוצרים נכסים חברתיים. אפילו אם אתה עני ויש לך בית קטן, עצם זה שיש לך גישה למרחבים פתוחים ולפארקים יפים ומזמינים עוזר להפחית את האי־שוויון. יש לך משהו שאנשים מכל המעמדות יכולים לחלוק.

"צריך לחשוב על הנוף כחלק מרכזי בשיפור עיר. זה לא יכול להיות רק 'הו, כמה יפה ונחמד, כמה אנחנו אוהבים פרחים'. צריך לחשוב על הנוף כמערכת אקולוגית מתפקדת, כמו גם כמערכת חברתית וכלכלית, לא כחתיכת קישוט שמתווסף ברגע שהארכיטקט מסיים לבנות את הבניין. זו מנטליות שקשה מאוד לשנות. לבקש מאדריכל הנוף לשתול משהו אחרי הבנייה זה בזבוז של זמן ושל הזדמנות".

וכשלקוחות פונים אלייך הם מבינים את זה, או שהם סתם מחפשים קישוט ושם גדול?

"לפעמים זה המצב, ולפעמים אנשים מתקשרים אליי כי הם רוצים לייפות את הפרויקט שלהם. הם באמת אוהבים דברים יפים ומוכנים לשלם יותר בשבילם. סקס מוכר, וכולנו כאלה, אבל חלק מהעבודה שלנו היא לנסות לשכנע אותם לעשות את הדבר הנכון. אנחנו חייבים להיות שגרירים".

עבודה של שוורץ. כיכר גרנד קנאל בדבלין, צילום: בלומברג עבודה של שוורץ. כיכר גרנד קנאל בדבלין | צילום: בלומברג עבודה של שוורץ. כיכר גרנד קנאל בדבלין, צילום: בלומברג

מה לומדים מעבודה עבור אסד

להשקעה בנוף יש גם תמורה כלכלית?

"איך דרך להעריך באופן מדויק את ערכם הכלכלי של השטחים הפתוחים, לכן קשה להסביר לאנשים למה הם לא סתם זורקים כסף לפח כשהם משקיעים בנוף. אי אפשר לקבוע כמה סנטרל פארק שווה לפי מ"ר, אבל אפשר להעריך את ההשפעה שלו על הסביבה. יש מונח כלכלי שנקרא עקרון הסמיכות (proximity principle), שאומר שבעזרת מדידת מה שקורה ליד השטחים הפתוחים האלה אפשר לדעת כמה הם עצמם שווים. הרבה מחקרים על פארקים הראו שהם לא רק יפים ונחמדים, אלא גם מוסיפים ערך לנכסים סביבם, ומובן שאיכות העיצוב משפיעה על זה. עיצוב טוב ויפה יביא יותר ערך.

"אי אפשר לשפר עיר רק על ידי בניית בניינים. אם את חושבת שזה אפשרי סעי לדובאי, שם הם בנו את כל העיר רק מבנייני 'סטארכיטקטים' (אדריכלים כוכבים), וזו בדיחה. הם בנו בניינים בלי לבנות עיר, אין שום מקום ללכת בו ואליו חוץ מהקניון או הלובי. האוטוסטרדה הגדולה עוברת בדיוק באמצע העיר, ואי אפשר לחצות אותה. כדי להגיע לבניין משרדים שהיה בדיוק מול המלון שלנו היינו צריכים לעלות על מונית, לנסוע ולהסתובב בחזרה למקום שבאנו ממנו".

עבדת בהרבה מדינות במזרח התיכון, כולל סוריה ולבנון. איך זה מסתדר עם היהדות וישראל?

"כשעבדתי שם לא נראה היה שאכפת למישהו שאני יהודייה, הם רק רצו שהעבודה תיעשה, במיוחד באמירויות ובדובאי. הם באמת יוצרים מקום שאנשים מכל מקום יכולים לבוא לחיות בו, עיר פתוחה לכל מיני אנשים, גם יהודים. אם אני יכולה לתרום לזה - אז זה דבר טוב, זו דרך לבנות גשרים. מצד שני, יש מדינות שלא אעבוד בהן ויש מדינות שלא הייתי עובדת בהן אם הייתי יותר מודעת. בסוריה תכננתי מרכז לילדים שאמור היה לחנך באמצעות שאילת שאלות, בשיטה הסוקרטית. לא ידעתי את זה אז, אבל הפרויקט מומן בידי אשתו של בשאר אל־אסד. היום אני חושבת שזו היתה טעות לקבל את הפרויקט הזה. אני לא מתכוונת לעבוד עבור מדינות אויב שיזיקו לישראל, אבל אם אנחנו משפרים ערים עבור אנשים, הופכים את חייהם לטובים יותר כך שיש להם יותר מה להפסיד - יש סיכוי טוב יותר לשלום".

בשבוע שעבר הרצתה שוורץ בכנס בחיפה, שעסק בחיבור מחדש של הנמל והעיר. היא דיברה על הצמיחה הכלכלית שתוכנית כזאת יכולה להביא לעיר. "ברור שגישה למים תיצור המון ערך עבור חיפה", אמרה אחרי הכנס, "זה חשוב לעיר ולמדינה, אבל חיפה זקוקה לתמיכה ממסדית כדי להצליח".

איזו עצה היית נותנת לישראל?

"האנשים המלומדים יכולים לרוב לבחור איפה הם גרים. תוסיפי לזה את זה שגם ככה קשה לגור אצלכם וכולם רוצים לזרוק אתכם לים. אתם תלויים בזה שאנשים חכמים ירצו לגור בישראל, כי חוץ מהגז הטבעי שמצאתם, המשאב היחיד שיש לכם הוא עצמכם. אתם צריכים להראות לאנשים שהערים שלכם משתפרות, כדי שאנשים ירצו לגור בהן גם בדורות הבאים".

קובעי המדיניות בטח יגידו לך שאין לנו כסף לזה.

"כן, זה נכון. הזמנים קשים בכל מקום, אבל אפשר לפחות לתכנן לעתיד. יש הרבה דוגמאות לכך שאפשר לשנות בדרכים מאוד לא יקרות. בדבלין, למשל, הלקוח שלנו היה אדם חכם מאוד. הוא אמר: 'בניין עולה הרבה, נוף זה זול. אני רוצה שתבנו את הנוף לפני שהבניינים בכלל נבנים, רק תוודאו שאנשים רואים את זה. תשתמשו בצבע'. הם השתמשו בזה כזרז, לאותת לאנשים ששינוי מגיע. זה יצר מומנטום ואמונה שמשהו יקרה, ואחר כך באמת היה קל יותר להשיג מימון. אפשר לעשות דברים טובים גם בזמנים קשים".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות