מדוע ESPN ישראל נסגרת?

זו תהיה כתבה עם הרבה מאוד מספרים. האזהרה ניתנה. מספרים ואותיות באנגלית, אבל בעיקר מספרים. אלו בעיניי מאוד נחמדים לפעמים, בעיקר בספורט. אבל האזהרה צריכה להינתן כי אלו לא המספרים הרגילים, גם כי הם קצת מהממים כאן. הם לא 9.58 שניות או ציון 10 מושלם או 63 נקודות מול לארי בירד והסלטיקס — אבל הם נותנים לך, אוהד הספורט הממוצע, קורא כתבות הספורט הממוצע, את אותה תחושה בדיוק שתקבל מהרהור נוסף באותה חייתיות של בולט, אותה טבעיות של קומאנצ'י או אותה ווינריות של ג'ורדן — את ההרגשה שמה שמגולם במספר הזה נמצא כל כך מעבר להשגתך, לפעמים בכלל מעבר להבנתך.

זה מתחיל בנתון 5%. קיצוץ של 5% ממצבת כוח האדם של חברה הוא לא עניין לזלזל בו. זה אומר ש־1 מכל 20 איש יוזמן לשיחת פרידה, שאחריה יתבקש לאסוף את דבריו ולפנות את מקומו. מנגד, אלו ימים, מה זה ימים — חודשים ושנים, של צורך עז בייעול, בניהול יותר נכון, בתפירה מחדש של שולי הרווח, ובקיצוצים כואבים, אז יישור קו עם הדו"חות הכספיים שמתבטא בשליחה הביתה של 5% מכוח האדם של חברה הוא לרוב לא עניין לכתוב עליו.

5% הם אותם 1 מ־20 אם בחברה עובדים 20 איש או כשיש בה 7,000 איש, כמו ברשת שידורי הספורט האמריקאית ESPN, לגביה דווח בשבוע שעבר שהיא צפויה לפטר כ־400 עובדים בקרוב מאוד. אבל כשהחברה המדוברת היא מונופול עצום בתחום שידורי הספורט, נחשבת לפיסת המדיה הרווחית ביותר בעולם כולו ובעלת שווי של 40 מיליארד דולר, פתאום 400 עובדים מפוטרים — הפיטורים המסיביים הראשונים בחברה זה ארבע שנים – יכולים ללמד משהו. הם יכולים ללמד למה ESPN תחדל מלשדר בישראל, אבל גם עוד כמה דברים על תעשיית הספורט הגלובלית.

50 אלף תוכניות

מי זו ESPN? הרשת לתוכניות בידור וספורט — Entertainment and Sports Programming Network — עלתה לאוויר ב־1979, אחרי ששדרן הספורט ואיש העסקים ביל רסמוסן הגשים חלום — להקים רשת ספורט בכבלים. בהתחלה היא היתה רשת שידור נישתית, שבה אפשר היה לצפות במירוצי משאיות ובטורנירי באולינג. השינוי הגיע ב־1987, כשסכום דמיוני דאז של 150 מיליון דולר עזר לרכוש לשלוש שנים זכויות שידור של שמונה משחקי NFL. וההמשך כתוב בספרי ההיסטוריה.

כבר יותר מ־30 שנה הרשת היא השם הבולט, ללא תחרות, לשידורי ספורט, בדיוק כמו שאומר בבהירות מכרעת הסלוגן שלה — "המובילה בעולם כולו". ל־ESPN יש שש תחנות כבלים מקומיות, איגוד של תחנות אזוריות, לא פחות מ־46 תחנות בינלאומיות, ומחלקות רדיו, אונליין והוצאה לאור, מחלקת כנסים והפקת אירועים, ומחלקת שידורים שותפה של ABC. במוקד של החברה בעיר בריסטול שבקונטיקט, ארה"ב, מועסקים יותר מ־3,000 עובדים. ESPN מוחזקת כיום ברובה, כ־80%, על ידי רשת דיסני (השאר על ידי תאגיד הרסט), והיא אחראית ליותר מ־60% מרווחיה השנתיים של דיסני, ולכמחצית משווייה.

ל־ESPN יש חוזי שידור עם כמעט כל ענף ספורט וליגה — פוטבול, כדורסל, בייסבול, נאסקאר, כדורגל ורוב אליפויות המכללות. יש לרשת בנוסף מאות שעות שידור של הפקות ותוכניות מקור כולל תוכנית הדגל — "ספורטסנטר" — אבן פינה בטלוויזיה האמריקאית, שעה של חדשות ספורט, דיווחים, ניתוחים ותקצירים, שמשודרת ברצף מ־1979 ורשמה לפני פחות משנה את התוכנית ה־50 אלף שלה. אנד קאונטינג.

לא נשאר כסף להוקי

 

את אותו דיווח לא רשמי על פיטורים הקיפה גם סיבה לא רשמית: הרשת נפרדת ממאות עובדים כי שולי הרווח שלה ירדו משמעותית לאחרונה, ומדובר בכאב ראש לא קטן למנהליה, שחושבים על העתיד הרחוק יותר. מסתבר שבמירוץ הזה שאותו ESPN מובילה במי יודע כמה סיבובים — כשהיא משאירה למחלקות הספורט של הרשתות המתחרות כמו NBC, CBS ו־FOX תחרות על פירורים — בכל זאת אי אפשר לעצור לרגע אחד לנוח.

הנה רשימה קטנטנה אך מייצגת של כמה מהחוזים שהשלימה ESPN בשנתיים האחרונות, כדי להשאיר את עצמה רחוק לפני המתחרים: 15.2 מיליארד דולר ישולמו על פני עשר השנים הבאות עבור זכויות השידור של המאנדיי נייט פוטבול; 7.3 מיליארד דולר ישולמו על פני 12 השנים הבאות עבור שידור משחקי הפלייאוף של ליגת הפוטבול במכללות; 5.6 מיליארד דולר ישולמו על פני שמונה השנים הבאות עבור שידור משחקי ליגת הבייסבול; 825 מיליון דולר ישולמו על פני 11 השנים הבאות עבור שידורי טורניר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס. מדובר כאמור בחוזים חדשים, והמספרים היותר מדהימים הם אחוזי העלייה לעומת החוזים הקודמים של הרשת מול אותם גופים. רק נזכיר את המספרים של החוזה מול ליגת הפוטבול במכללות — שמלמדים על עלייה של 480% מהחוזה הקודם.

כל זה לא כולל עוד מאות מיליוני דולרים מהסכמי שידור מול ליגות אזוריות במכללות, טורנירי גולף, מירוצי מכוניות. וזה לפני שדיברנו על שני גורדי השחקים של הרשת: 1.9 מיליארד דולר בשנה עם ה־NFL ו־930 מיליון דולר בשנה עם ה־NBA. לפחות על ההוקי הם ויתרו.

הטווס העקשן

 

אבל לצד הרשימה היותר ממכובדת הזו, ברשת הרגישו בשנים האחרונות את רוחות השינוי. דווקא בעידן הטכנולוגי, בעולם האינטרנט שבו כל אחד יכול לקבל הכל למסך הקטן של הסלולר שלו בעודו עושה כל פעולה אחרת, שידורי הספורט החיים תופסים נפח גדול יותר מאשר בעבר. הרייטינג שלהם רק עולה ועולה, כמעט בכל ענף, וזה בעיקר בגלל שהפופולריות של כל החלופות יורדת. בטלוויזיה של היום, לצד היצע מפוצץ ראשים של פורמטים, ותוכניות, וז'אנרים ורשתות וכוכבים, הספורט הופך להיות נתח העוגה הגדול ביותר, בפערים אדירים מכל השאר.

וכשנתח העוגה הזה גדל, יש גם יותר לקחת ממנו. וזו הסיבה ש־ESPN חוששת. זו הסיבה שהיא עושה הכל כדי שלא לחוות עוד כמה מפלות כמו שחוותה לאחרונה. הרשת הפסידה לא מזמן ל־NBC בקרב על שידור הפרמיירליג האנגלית ועל שידורי האולימפיאדה, והפסידה ל־FOX על זכויות השידור באנגלית של המונדיאלים ב־2018 וב־2022. עבור צרכן הספורט האמריקאי הטיפוסי, זה שמשלם ל־ESPN בערך 5 דולרים בחודש, לא מדובר בדיל ברייקר כמו, נניח, איבוד זכויות השידור למאנדיי נייט. אבל עבור הרשת מדובר בטווס צבעוני קטן שמסמן את בוא האביב, ולא אביב חמים ומבטיח.

ESPN משלמת בשנה בערך 5 מיליארד דולר על זכויות שידור. מספר דמיוני שנבלע כשמדברים על רווחים של 3.5 מיליארד דולר בשנה מפרסומות, ובערך כפול מזה רק משיתופי פעולה שונים. ועוד לא ערמנו את אותם 5 הדולרים פר לקוח. רוב החוזים הגדולים של הרשת יסתיימו רק בעוד עשור בערך וזה אומר שהסכומים ימשיכו לזרום, ושלפני שהרשת תקרוס או לפחות עד שמתחרותיה יוכלו לרוץ לצדה יעבור זמן רב. אחרי שכל המספרים האלה תוחמים את הגזרה בקרב הענק על מפת שידורי הספורט העולמיים, קצת מוזר שהצעד הראשון של השחקנית הראשית בתחום, כדי להימנע מרעידת אדמה, הוא פיטורים של 400 עובדים, שיחסכו 12 מיליון דולר בשנה.