האם רומן אברמוביץ' ייתן לז'וזה מוריניו לעבוד?

ב-2005 אמר ז'וזה מוריניו: "אם אני אטפל בצד העסקי של צ'לסי, אז אנחנו נפשוט רגל. אם אברמוביץ' יטפל בצד המקצועי של המועדון, אז אנחנו נרד ליגה". לפחות בשנותיו הראשונות כמאמן צ'לסי, מוריניו ואברמוביץ' עבדו טוב יחדיו בכך שלא התעסקו יותר מדי בעבודה אחד של השני. ואולם, אחרי שתי זכויות באליפות, אברמוביץ' כן התחיל להתערב בצד העסקי של צ'לסי. הוא ביקש ממוריניו להפוך את עורו ולשחק כדורגל יותר התקפי וגם הנחית עליו שחקנים שהוא לא ממש רצה.

פרידה מכוערת אבל מכובדת

מאז עזיבתו של מוריניו ב-2007, אברמוביץ' הוציא מיליונים על רכש וזכה בליגת האלופות. אמנם מוריניו הוא זה שהחדיר את המנטליות המנצחת במועדון וברבים משחקני הסגל שהובילו את צ'לסי לתואר החשוב ביותר בהיסטוריה שלה אבל היה זה אברמוביץ' שקיבל את הקרדיט על הניצחונות הגדולים של צ'לסי.

מוריניו מדבר על "אהבה" למועדון. לאוהדים מסר ש"הוא אחד מהם". אבל הוא עצמו לא הכי מאמין בזה. "אני יכול להלביש חולצה של קבוצה חדשה וישר להבין את האוהדים שלה – להתחבר למה שהם רוצים שאתחבר. כל פעם מחדש", אמר פעם. אמנם, יחסיו עם אוהדי ריאל מדריד עלו על שרטון – אבל לכל מקום הגיע, התחבר אל האוהדים וסיפק להם את מה שהם רוצים – הצלחה. פשוט במקרה של ריאל מדריד הצלחה יחסית זה לא הצלחה. חזרתו למועדון האנגלי שלו נצבעת בצבעים רומנטיים – אבל מדובר בהחלטה פרגמטית של מוריניו לחזור לצ'לסי והחלטה רציונלית של אברמוביץ' להחזיר את מוריניו.

לפני שש שנים הצדדים נפרדו בצורה מכוערת במיוחד. אברמוביץ' שילם יותר מ-18 מיליון ליש"ט פיצויים למנג'ר שפיטר בגלל שנמאס לו מההתנהגות שלו, הכדורגל הציני ועל כך שלא הקשיב לו בכל הנוגע לשימוש בשחקנים שרכש ובשיטות שהוא רצה לראות את צ'לסי משחקת. אברמוביץ', לו היו ועדיין יש, מספר "יועצי כדורגל" קרובים ביותר – פיטר את מוריניו כי רצה יותר שליטה על הצעצוע היקר שלו – צ'לסי.

מוריניו עזב כי הבין שאין לו שליטה יותר. אמנם הגירושים לא הפכו להחלפת האשמות מכוערת בין הצדדים אבל לא נראה היה שיש אפשרות לבנות גשר בין הצדדים.

מאז אברמוביץ' רצה להחתים באמת רק מאמן אחד – את פפ גווארדיולה. הוא ניסה ופיטר כמעט כל סוג מאמן: איש אמונו (אברם גרנט), אלוף עולם (פליפה סקולארי), אלוף אירופה (קרלו אנצ'לוטי), חביב האוהדים (רוברטו די מתאו), "הדבר הגדול הבא" (אנדראה וילאש בואש) ועוד. הוא לא הצליח להשיג את פפ בעוד שתחליפים זמניים כמו רפא בניטס רק עצבנו את האוהדים. לקראת העונה החדשה שוב אברמוביץ' חיפש את הכי טוב בשביל הקבוצה שלו. פפ גווארדיולה חתם בבאיירן ולכן, בהתאם לכך שאין מאמן נחשק בשוק, האופציה היחידה שנותרה לו היתה ז'וזה מוריניו. אברמוביץ' לא החזיר אותו מאהבה אלא מתוך הרצון לרצות את האוהדים ולהעניק לקבוצה שלו את המאמן הכי טוב שכסף יכול לקנות.

מוריניו, מצידו, לא ממש חלם על חזרה לצ'לסי כל השנים הללו "בגולה". הוא באופן די מובהק חיזר אחרי מנצ'סטר יונייטד ובחוזהו בריאל מדריד אף היה סעיף שמאפשר לו להשתחרר אך ורק לקבוצה אחת – מנצ'סטר יונייטד. אבל יונייטד בחרה בדיוויד מויס כמחליפו של אלכס פרגוסון ומוריניו נותר ללא חלום. במקביל, מנצ'סטר סיטי וויתרה על שירותיו של מוריניו וזאת בגלל שהשנאה היוקדת בין אנשי ברצלונה לשעבר, שכיום שניים מהם מנהלים את סיטי, ובין המאמן הפורטוגלי – לא אפשרה שידוך שכזה. גם באיטליה אף אחד לא חיכה למוריניו בידיים פתוחות.

ואז הם נזכרו שהיה טוב

מוריניו נותר ללא עבודה ואברמוביץ' ללא מאמן. נראה היה שהשניים הבינו מה משך אותם להיות ביחד בפעם הראשונה שנפגשו ושכחו מה גרם להם להתגרש.

ב-2004 אברמוביץ' ממש היה צריך את מוריניו. מאמן צעיר שיודע לבנות קבוצות מנצחות ומגיע עם שיטת אימון חדשה וטונות של מוטיבציה להוכיח לליגה הטובה בעולם מי המאמן הכי טוב בעולם. אברמוביץ' היה צריך תארים כדי לתת לגיטימציה ספורטיבית לפרויקט המגלומני שלו בצ'לסי ומוריניו הבטיח אותם.

הסיפור שונה לחלוטין ב-2013. מוריניו כבר לא המאמן המתקדם בעולם, אברמוביץ' כבר לא האיש העשיר ביותר בעולם הכדורגל. אברמוביץ' זכה בתארים ללא מוריניו ומעורבותו בנעשה בצ'לסי אינטנסיבית. מוריניו זכה בתארים אבל התקשה כשגורמים חיצוניים התערבו לו בעבודה בריאל מדריד.

שני הצדדים אולי חתמו על חוזה אבל זה לא אומר שתהיה להם מערכת יחסים טובה. וזה בדיוק עקב אכילס של שיתוף הפעולה המחודש.