טורניר משפחתי

כשאבי לוזון חזר מלונדון בחודש שעבר, כולו מדושן עונג מבחירה לקדנציה נוספת בוועד המנהל של אופ"א, אחרי סמול טוק עם אנגלה מרקל בגמר ליגת האלופות ואחרי שנהנה מליטופים בגב לקראת אירוח יורו 2013, הוא הודיע שהוא מרגיש כמו שר חוץ שצריך להתמודד עם ההפגנות הפרו־פלסטיניות הקוראות להעברת הטורניר מישראל. לא די שהוא לא שר חוץ, ההתאחדות לכדורגל עשתה לא מעט טעויות בכל הקשור בחיבור הטורניר לקהל הישראלי: היא טומנת ראשה בחול כנגד ההפגנות והקריאות ברחבי העולם על אירוח אירועי ספורט בישראל ומפספסת הזדמנות גדולה מאוד עם יורו 2013.

גיא לוזון (מימין) עם סוכנו דודו דאהן. הפכו את עצמם לפרצוף של הטורניר | צילום: ראובן שוורץ

אליפות אירופה עד גיל 21 אינה אולימפיאדה או מונדיאל ואי אפשר לצפות לגל תיירות או לבניית תשתיות נחוצות כמו רכבת תחתית או פרויקטים סביבתיים כמו טיהור הירקון. אני מאמין מאוד בפוטנציאל של יורו 2013 (גילוי נאות: בשנה שעברה הייתי בכמה פגישות עם ההתאחדות בנושא השתלבות בוועדה המארגנת, וזה לא צלח). הזכייה באירוח הטורניר זירזה את פתיחתם של האצטדיונים בנתניה ובפתח תקווה, שבמשך שנים התעכבה מסיבות כאלה ואחרות. אני חושב שההתאחדות עשתה עבודה טובה בשיווק הכרטיסים, וכשהמשחקים ישודרו ברחבי אירופה האצטדיונים ככל הנראה לא יהיו ריקים, מה שיכול לעזור אם ישראל תתמודד על אירוח חבילת משחקי יורו 2020, שייערך ב־13 מדינות שונות. ואולם, למרות מכירת הכרטיסים המכובדת הבאזז סביב הטורניר הוא בעיקר בתקשורת ולא ברחובות, כך שהוא לא ישאיר מורשת אמיתית.

בתל אביב, למשל, אין באזז אמיתי לקראת היורו. למעשה, מי שהולך ברחובות העיר מקבל את הרושם שמדובר באירוע השלישי בחשיבותו השבוע, ולפניו שבוע הגאווה שמעורר התרגשות אמיתית ושבוע הספר. לי לפחות לא ידוע על ניצול היורו לטובת פעילות הסברתית בשבוע הגאווה או על הקמת דוכן ספורט בכיכר רבין בשבוע הספר.

בתחילת השבוע קרא זוכה פרס נובל לשלום דזמונד טוטו לשלול מישראל את אירוח המשחקים בעקבות הפגיעה שלה בחופש התנועה של ספורטאים פלסטינים, ובסוף השבוע האחרון נשמעו קריאות נוספות נגד ישראל בכנס פיפ"א במאוריציוס. לוזון יכול לעשות מעט בנוגע לסכסוך, אבל בכל הקשור לקידום כדורגל במגזר הערבי במקום למנף את הטורניר למסר של דו־קיום ושל חיבור שכבות ומגזרים שונים בחברה הישראלית סביב הנבחרת - ההתאחדות לכדורגל, מינהל הספורט ומשרד החינוך הצליחו להחמיץ מסנטימטר, שלא לומר לכבוש גול עצמי.

אבי לוזון עם מישל פלאטיני. הטורניר מקדם בעיקר את לוזון באופ"א | צילום: עודד קרני

דו־קיום? אצלנו?

כמו בכל נושא ציבורי כמעט, גם בספורט יש הזנחה של המגזר הערבי, בעיקר הזנחה של תנאים ותשתיות שלא מאפשרת לכישרונות לפרוח. דווקא בכדורגל המצב חמור פחות מאשר ביתר ענפי הספורט: שחקנים ערבים־ישראלים משחקים בקביעות בנבחרות ישראל השונות. כך שהיתה להתאחדות לכדורגל התשתית למנף את השילוב של ספורטאים ערבים־ישראלים בטורניר בינלאומי, לחבר את הנבחרת למגזר ולגזור קופון מבחינת דעת הקהל הבינלאומית בפעילויות לדו־קיום. עם זאת, היא לא ניצלה את זה.

מואנס דאבור הוא השחקן הכי חשוב של הנבחרת הצעירה מבחינה תדמיתית. החלוץ המצטיין של הנבחרת היה בורג במערך של מכבי תל אביב כשזכתה באליפות ראשונה זה עשור. בחור טוב, חיובי, ללא בעיות משמעת, מקשיב למאמנים שלו, לא עושה פרצופים כשעולה מהספסל, לא קורס במשחקים גדולים ומהמגזר. דאבור היה צריך לעמוד בפרונט של כל פוסטר לקראת היורו. הוא היה צריך להופיע בפרסומות ובמסיבות עיתונאים, לדבר עם תקשורת זרה, בעברית, אנגלית וערבית, לשאת הרצאות בבתי ספר, כשבכל אלה הוא מקבל את גיבוי חבריו לנבחרת, מאמניו וראשי ההתאחדות. במקום לאמץ את דאבור כפנים של הטורניר דאגה ההתאחדות לדחוף את משפחת לוזון לפרונט. פעם זה אבי לוזון, פעם זה האחיין גיא. פעם זה לצד מישל פלאטיני, פעם זה לצד הסוכן דודו דהאן.

מכבי תל אביב הבינה בתחילת העונה שהדרך לשינוי תדמית בינלאומית תעבור בקבלתם של מהראן ראדי ומואנס דאבור כסמלים של המועדון. בתחילת העונה החלו השחקנים בקמפיין נגד קריאות גזעניות, שירי מחבלים וחיזבאללה הורדו מהרפרטואר של הקהל ובסוף העונה אף נערכה פעילות משותפת עם ילדים ישראלים ופלסטינים במרכז פרס לשלום ביפו, שאליה הגיע גם יוהאן קרויף.

לזכותה של ההתאחדות נזכיר שרשת מקדונלד'ס העולמית היא נותנת החסות של אופ"א והקימה עם מרכז פרס לשלום את פרויקט Player Escort, שמחבר ילדים ערבים ויהודים לשם ליווי השחקנים בתחילת המשחקים. הקרן החדשה פועלת גם במסגרת "בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים". פעולות אלה נעשות הרחק מהשטח, במסגרת אירועים סגורים של היורו. האירועים הללו חיים בעיקר בהודעות היח"צ ועל המגרש. אין להם הכוח שיש לשגריר כמו דאבור.

אוהד נבחרת ישראל. לפחות המגרשים אמורים להיות מלאים | צילום: ראובן שוורץ

טורניר של ההתאחדות

בכל מקרה, אחת הבעיות המרכזיות בתפיסה של ההתאחדות לכדורגל את יורו 2013 היתה היעדר קשר ישיר עם הקהל. מחלקת הדוברות המורחבת פעלה ללא הפסקה ברשתות חברתיות ומשחקי הידידות של הנבחרת הצעירה היו פתוחים לקהל, אך כמעט כל האימונים נערכו בבית הנבחרות בשפיים. בחצי השנה האחרונה היתה הנבחרת הצעירה חייבת לחרוש את הארץ, להתאמן בכל מגרש ראוי - מקריית שמונה ועד אילת - ולסיים את האימון בחתימות וצילומים עם ילדים שבאו לצפות. מרגע סיום העונה הנבחרת הצעירה היתה אמורה לקבל את הגיבוי של הנבחרת הבוגרת, וזו הבוגרת היתה צריכה להצטרף למשחקי אימון ולפעילויות שיווק במקום לנסוע לניו יורק למשחק לא ברור מול הונדורס.

הבעיה הזאת בהבנה של חשיבות חיבור הנבחרת, של הפיכת היורו לטורניר של כל תושבי ישראל ולא של ההתאחדות ושל פספוס ההזדמנויות החינוכיות והתדמיתיות, עולה כמעט בכל החלטה שלוזון וההתאחדות קיבלו או לא קיבלו. למי נועד השיר הרשמי של אייל גולן? בטח לא לקהל בינלאומי שלא מבין עברית ובטח לא לגלגל"צ או לרחבות הריקודים. ראו שאקירה, רצו גם, רק בלי להבין איך שאקירה חיברה כדורגל, מוזיקה ואפריקה ללהיט שעדיין משמיעים ב־MTV ובחתונות. שיר היורו נועד ללוזונים ולאייטמים גיא פינס סטייל.

גם ההחלטה להוציא שלושה מוצרי מרצ'נדייז רשמיים למכירה שישה ימים בלבד לפני פתיחת הטורניר ממחישה את הפער. במקום להוציא למכירה מגוון רחב של מרצ'נדייז בתחילת 2013, למכור בכל חנות רשמית של אדידס, בכל מגרש שנערכים בו משחקי נבחרת או משחקי גביע, למכור את הכדור הרשמי ב־30 שקל עם כל קניית ארוחת ביג מק ולחלק מרצ'נדייז רשמיים לאוהדים שיגיעו לתמוך באימונים, במשחקים ובפעילויות של הספונסרים הרשמיים - במקום כל אלה מוכרים כובע (79 שקל), חולצה (119 שקל) וכדור (99 שקל) במחירים לא נמוכים בכלל. שלא לדבר על הפספוס בתרומת כדורים של היורו למחלקות ילדים ונוער ברחבי הארץ. ככה לא מחברים את הקהל לטורניר, ככה יוצרים ניתוק. חלוקה של כרטיסים לעמותות לא בונה חיבור אמיתי לקהילה.

טורניר של משפחה

כל זה מתחבר לחוסר ההבנה של פוטנציאל הטורניר בקידום תרבות הספורט וביצירת תחושת אחדות. מאז הגשת המועמדות לאולימפיאדת סידני 2000 כל מדינה שרוצה לארח משחקים אולימפיים מחויבת להציג תוכנית לחינוך אולימפי בהצעה. מדובר בתוכנית שתפעל בבתי הספר ובקהילה ללימוד על התנועה האולימפית, על ההיסטוריה של המדינה במשחקים האולימפיים ועל הערכים האוניברסליים בספורט: כבוד הדדי, שאיפה למצוינות, הנאה מהמשחק, פיתוח הגמוני של גוף ונפש, פייר פליי וכו'. בהתאחדות לכדורגל לא הבינו את זה, לא ניצלו את הטורניר להקמת תוכניות חינוכיות לדו־קיום, לא לשיפור תרבות הספורט בהקמת מוזיאון ספורט לכדורגל הישראלי או בהפעלתו מחדש של היכל תהילה שנתי, לא לקידום ערכים בספורט ולא לקידום ערכים אוניברסליים כמו שמירה על איכות הסביבה. כשאבי לוזון נבחר לקדנציה שנייה בראשות ההתאחדות לכדורגל הוא אמר בזחיחות האופיינית לו: "אני ראש הממשלה של הכדורגל". לפחות על פי ההכנות לטורניר נראה שההתאחדות לכדורגל פספסה חלקים מהותיים בפוטנציאל של היורו, ומשפחת לוזון משתמשת בטורניר כדי לעשות הרבה רעש בחו"ל, אך היא בטח לא קונצנזוס והדוד אבי בטח לא ראש ממשלה של כולם. גם לא שר חוץ.

הכותב בעל תואר שני בתקשורת פוליטית ותואר שני בניהול ספורט ולימודים אולימפיים ומחבר הספר "Place Branding and the Olympic Games: Theory and Practice".