אפורה, אבל לפניך

אני מאוד מחבב את הפרויקט הזה שנקרא סן אנטוניו ספרס. משהו במקצוענות, בשטף, בחיבור, בקילר אינסטינקט שפוגש את קילינג־מי־סופטלי הזה. בעיקר בביטחון שהקבוצה הזו משרה. הידיעה שהכל יסתדר. הכל ברור, קצת משעמם, שגרתי. אבל יסתדר. לפעמים אתה צריך לזרוק לדף את המילים הראשונות שעולות לראש כדי למצוא ולהבין את הרגש האמיתי שעוטף אותך. אם זה מעיד עליי שגם אני קצת משעמם ושגרתי זה בסדר, בעיקר אם מישהו קרוב אליי שואב מכך את אותה הרגשה עוטפת - שהכל יסתדר. אבל אני מניח שזו דעת מיעוט. את כל הטוב הזה שיש לספרס, בכל אספקט, את כל מה שעושה אותה לקבוצת הספורט הטובה ביותר בשני העשורים האחרונים בכל ענף שהוא (קצת מעל ניו אינגלנד פטריוטס במאזן הניצחונות המצטבר), אין לה בסקס אפיל. היה לה קצת כשאווה לונגוריה עוד היתה שם. עכשיו גם זה נעלם.

נוסחה בלתי נגמרת

חיטוט בדפי סטטיסטיקה בשעות הקטנות של הלילה היא פעילות שטוב שתופרע על ידי פשפוש בזיכרון ואז בגוגל לגבי גברת טוני פארקר לשעבר. אבל הפה נותר פעור בגלל המספרים. ב־24 העונות האחרונות הספרס נעדרו מהפלייאוף פעם אחת בלבד. ב־16 העונות שבהן גרג פופוביץ' מדריך את הקבוצה (מונה לתפקיד באמצע עונת 1996/97 - העונה האחרונה שבה הספרס סיימו במאזן שלילי), שהן גם אותן 16 עונות שבהן טים דאנקן משחק בה, הם ירדו רק פעם אחת מ־60% הצלחה, ובעשר עונות עברו את ה־70%. בתקופה הזו הם זכו באליפות ארבע פעמים, ב־1999 (העונה המקוצרת בגלל השביתה), 2003, 2005 ו־2007, והם, אגב, מעולם לא הפסידו בסדרת גמר, אם כבר הגיעו אליה.

על הנוסחה להצלחה הזו כתבו כבר רבים, ולרוב היא מסתכמת בשם אחד - זה של פופוביץ'. הסופרלטיבים שמורעפים כבר כל כך הרבה שנים על מאמן הספרס נעים תמיד סביב אותו ציר - אותו חיבור מיוחד שקיים בקבוצה והתרומה של האישיות המורכבת־מיוחדת של 'פופ'. על ההליכה העיקשת בדרכו, גישת הלא־שם־זין, היכולת הכה אנושית והכל כך נדירה לנוע בין להיות חבר אמת ובריון. לטענת חבריו, אין איש שעושה זאת ביותר טבעיות ממנו. לארי בראון, שהיה מנטור של פופוביץ' כששניהם אימנו במכללות והפך לחבר קרוב, אמר עליו שהוא "האדם ההגון ביותר שתפגוש, וזו הסיבה שהשחקנים שלו כל כך קרובים אליו. הם יודעים שיש להם גב". אר.סי ביופורד, הג'נרל מנג'ר של הספרס, אמר פעם על ההצלחה של הקבוצה שהיא באה "בגלל היחסים, הקשרים. אין מישהו יותר טוב מגרג בלבנות קשר, בלבנות אמון. אנשים מאמינים בו". כן, זה קצת מזכיר מין אלכס פרגוסון כזה.

יאמרו מבקרים: כל זה נהדר לישיבה סביב שולחן ארוחת הערב, לך תקים מועדון מנצח בלי שחקני־על. לפיל ג'קסון היה את מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, ואחר כך את שאקיל אוניל וקובי בראיינט, לפופוביץ' היה את דיויד רובינסון, ועכשיו, כבר הרבה מאוד זמן, יש לו את טוני פארקר, מנואל ג'ינובילי וטים דאנקן. הרכז הצרפתי הוא בן 31, השוטינג גארד הארגנטיני יחגוג עוד חודש 35, והסנטר־פורוורד הבלתי נגמר כבר עבר את ה־37. אז מה אם כמעט כל הקבוצה השתנתה חוץ מהם לאורך העשור. כל מה שצריך להוסיף, כי כמו אצל פופוביץ' מי שכבר קרא עד לכאן מכיר את קורות החיים של השלושה, זה מחמאות לצוות הרפואי שכנראה עושה פלאים.

אבל אם בכל זאת, אז תנו עוד מבט קטן איך הספרס טאטאו את ממפיס בגמר המערב ותראו כמה הם בלתי נגמרים. תראו את אותה מקצוענות, חיבור, קילר אינסטינקט וביטחון. בעיניי, תמונה של שלושתם מאחור, עם הגופיות 9, 20 ו־21, אחרי עוד התקפה מוצלחת, היא התמונה הכי עמוקה שיש לליגה הזו להציע היום.

רייטינג "מחריד"

אבל הקהל, התקשורת, והנהלת הליגה לא באמת מתחברים לעומק הזה. קשה להתחבר לשלושה אנטי־כוכבים שרק באים לעבודה והרבה פחות מעניינים מהמאמן שלהם, לעיר טקסנית מנומנמת כמו סן אנטוניו, למרות 1.3 מיליון התושבים שלה, שהאטרקציה הראשית בה היא האלאמו, אותו בית אחוזה שאירח קרב פיבוטלי במהפכה הטקסנית. קשה להתחבר לקבוצה שאין בה דם רע, קצת מאבקי אגו וכוח, איזה סיפור צהוב. קבוצה שהיא הכי שונה מהמרכיבים שמביאים רייטינג, ודרכו עוד באזז ועוד כסף.

אם אמרנו קהל, אז הקהל המקומי לפחות הוא נאמן ומחבק. הספרס ממלאים בקביעות את האולם הביתי ב־18 אלף וקצת צופים בכל משחק. במשחקי חוץ, לעומת זאת, יש לא פחות מעשר קבוצות בליגה שמושכות יותר קהל מהספרס, ולצד הבחירות הטבעיות כמו מיאמי והלייקרס, שמתבטאות בטירוף כרטיסים כשהן מגיעות להתארח, אפשר למצוא ברשימה לפני הספרס בחירות פחות מוסברות כמו יוסטון, דאלאס ודנבר.

אם אמרנו תקשורת, אז הנה הסבר חביב מאתר אמריקאי: "למה לא מחבבים את הספרס? מי רוצה לראות חדשות שבהן האייטם הראשי הוא על כך שכל המטוסים שהמריאו היום גם נחתו בבטחה? על כל האנשים שלא נרצחו היום? על כל המדינות שמצויות במצב של שלום?". עיתון "USA TODAY" כינה את נתוני הרייטינג של הסדרה בין הספרס לממפיס בגמר המערב "מחרידים". 5.2 מיליון צופים ראו את משחק מספר 4 בסדרה הזו, המשחק האחרון, שהם ירידה של 53% לעומת משחק מספר 4 שנה קודם בגמר המזרח בין ההיט לסלטיקס, או ירידה של 30% מהמשחק במעמד המקביל במערב, בין המאבריקס לאוקלהומה ת'אנדר. הסדרה כולה משכה את מספר הצופים הנמוך ביותר לסדרת גמר מאז 2007, אז שיחקו בגמר המערב יוטה ו... הספרס.

סטרן מצא על מי לטפס

אם אמרנו הנהלת הליגה, הנה סיפור מעניין: בסוף נובמבר האחרון הגיעו הספרס למשחק במיאמי. פופוביץ' החליט להושיב על הספסל את דאנקן, פארקר, ג'ינובילי והגארד הצעיר דני גרין. בצעד תקדימי החליט הקומישינר דיוויד סטרן להעניש את הקבוצה וקנס אותה בסכום אדיר של 250 אלף דולר. סטרן ניסה להצדיק את ההחלטה ואמר: "אין כאן עניין של החלטת מאמן. הספרס עשו זאת בלי להודיע לליגה (משחק ששודר מחוף לחוף), בלי להודיע למיאמי. הם ספסלו את ארבעת השחקנים הטובים שלהם, ביניהם גם שחקנים בני 25 (גרין) ו־31. מדובר פה מבחינתנו על שמירת היחסים בין 30 קבוצות ו־30 בעלים".

יש לציין כי זו ממש לא היתה הפעם הראשונה שקבוצות נתנו לשחקני מפתח לנוח, אבל סטרן מעד כשהוסיף בין דבריו כי "זה היה גם הביקור היחיד בעונה של סן אנטוניו במיאמי", שזה בעצם אומר, "תושיבו אותם על הספסל בשארלוט, או באטלנטה, למה במיאמי?". סטרן ספג ביקורת על ההחלטה, אבל מבחינתו יותר חשוב לשמור על הזכויות והאינטרסים של הגופים שמשלמים מיליארדי דולרים ל־NBA. האזרח הקטן שקונה כרטיס למשחק לא עניין אף אחד, כי אף אחד לא קונה כרטיס למשחק במיאמי כדי לראות את דאנקן.

למזלו של סטרן, למזלה של התקשורת, והקהל - מיאמי עברה את מכשול הפייסרס במשחק מס' 7 בגמר המזרח ומנעה גמר NBA עם נתוני רייטינג מחרידים. עכשיו כולם מרוצים. נראה מה הם יאמרו כשהספרס יעברו את מיאמי בדרך לטבעת אליפות חמישית.