מה הנורבגים עושים נכון?

קשה להסיק מסקנות לגבי טיבו של דור העתיד של מדינה מסוימת מטורניר אחד בלבד. וזאת כיוון שבטורניר כמו יורו 2013 למספר נבחרות יש יתרון עצום על פני נבחרות אחרות כיוון שהן משחקות עם גברים נגד ילדים.

לנבחרת הולנד, למשל, יש 12 שחקנים ששיחקו יחדיו כבר 65 משחקים בנבחרת הבוגרת. קווין שטרוטמן, קפטן נבחרת הולנד, הוא שחקן בוגר לכל דבר שצפוי לעבור לאנגליה בתום הטורניר. הוא וג'ורג'יניו ווינאלדום, שגם כן שיחק מספר פעמים בקבוצה הבוגרת, עובדים אחד עם השני היטב בפ.ס.וו ושולטים בקישור ההולנדי. לספרד יש מספר שחקנים מובילים שכבר נחשבים לשחקני סגל בנבחרת הספרדית (למרות שלא שיחקו משחקים רבים כמו אלו של נבחרת הולנד - כי לך תיקח את המקום בהרכב לשחקנים שזכו ביורו והמונדיאל). 11 ספרדים מגיעים עם ניסיון רב בליגת האלופות, 3 עם ניסיון בליגת אירופה, 2 שהיו חלק מרכזי בהצלחה של ריאל סוסידאד השנה בליגה. כל שחקן ספרדי משחק בליגה בכירה.

בגרמניה, לעומת זאת, יש רק שחקן אחד ששיחק בנבחרת הבוגרת (לואיס הולטבי) ושחקנים רבים שהיו יכולים לשחק בנבחרת הצעירה לא עושים זאת הקיץ. גרמניה עם שחקנים כגון מריו גצה, אנדרה שורלה, ג'וליאן דרקסלר, מרק אנדרה טרש טגן, אילקאיי גונדוגאן, טוני קרוס ואחרים היתה עושה תוצאות טובות יותר. ואולם, הצעירים האלה כבר השלימו את מסלול הצעירות בגרמניה ולכן לא ישחקו יותר בנבחרת צעירה. זו הסיבה שהנבחרת הגרמנית לא הכי הרשימה בישראל. זה לא אומר כלום לגבי העתיד הוורוד של נבחרת גרמניה.

 

ניתן לומר אותו דבר על נבחרת אנגליה שהיתה יכולה להגיע לישראל עם שחקנים כגון ג'ק רודוול, ג'ק ווילשר, אלכס אוקסלייד צ'מברליין, פיל ג'ונס, דני וולבק ואחרים היו גורמים לנבחרת האנמית של סטיוארט פירס להיראות הרבה יותר טוב.

אגב, השחקנים של גיא לוזון שיחקו 19 משחקים בקבוצה הבוגרת. אין כרגע אף שחקן ישראלי בנבחרת הבוגרת שהיה יכול לשחק בנבחרת הצעירה ולא משחק בנבחרת הצעירה. כלומר, זה נטו דור העתיד של הישראל.

 

מקום שני בעולם ב-1993

אחת מהסיבות שנורבגיה כל כך מרשימה בטורניר הזה היא העובדה שיש לה 14 שחקנים שכבר שיחקו 71 משחקים בנבחרת הבוגרת. השחקנים הנורבגים פשוט שחקנים בוגרים נגד שחקנים צעירים. אמנם הגיל הממוצע של הנבחרת אינו נמוך או גבוה יותר משאר הנבחרות (21.4) אבל השחקנים שלה מנוסים יותר בכדורגל נבחרות מאשר היריבות שלהם.  

עם זאת, שווה לציין את נורבגיה מסיבה אחרת: היא הצליחה להפוך את הכדורגל על הראש בזכות השקעות נכונות ועבודה נכונה של ההתאחדות והמועדונים במדינה. זה הישג ענק שהנבחרת הנורבגית היא הנבחרת הכי מרשימה בטורניר עד כה וזאת למרות שהיא המדינה הכי קטנה בטורניר (פחות מ-5 מיליון תושבים).

נורבגיה מגיעה מתרבות כדורגל מאוד מפותחת. באוקטובר 1993, נורבגיה היתה במקום השני בדירוג פיפ"א ולאורך שנות התשעים העפילה לשלושה טורנירים ראשיים. היא גם היתה הקבוצה היחידה שברזיל פשוט לא היתה יכולה לנצח. דור הזהב, שכלל כוכבים כגון אולה גונאר סולשייאר, אוייבד ליאונרדסון, סטפן איברסן, טורה אנדרה פלו ועוד, הזדקן בסופו של דבר וכבר יותר מ-10 שנים שנורבגיה לא מעפילה לטורניר גדול.

ההצלחה הנורבגית נבעה בעיקר משיטת כדורגל מאוד ייחודית של אגיל אולסן, המאמן האניגמאטי, שהשתמש ביתרונות הפיזיים שיש לנורבגיים – גובה וכוח – כדי להנחיל שיטת כדורגל שמבוססת על הגנה אגרסיבית וכדורים גבוהים וארוכים לכיוון חלוצי מטרה. אולסן חזר לאמן את הנבחרת הבוגרת ב-2009 אחרי יותר מעשור אבל בזמן שלא היה מאמן הנבחרת הבוגרת, נעשה שינוי גדול מאוד בכדורגל הנורבגי. 

בעידן בו המוח יותר משמעותי מהכוח בכדורגל, הנורבגים קלטו שהם מטפחים בעיקר שחקנים נפילים שאינם טכניים או חכמים מספיק כדי להצליח ברמות הגבוהות ביותר. ולכן בהתאחדות לכדורגל הנורבגית (NFF) החליטו לשנות זאת ושינו מערכי אימון כדי לעבוד יותר על טכניקה אישית, קואורדינציה ועבודה קבוצתית שמתבססת יותר על טכניקה אישית מאשר על עוצמה ומהירות.

הדלת פתוחה

אחרי עשור של חוסר הצלחות, ההתאחדות הנורבגית החליטה להקים מרכזים למצוינות אבל התבססה על תשתית רחבה של חוגי כדורגל, מה שאפשר לה גישה למאגר עמוק של שחקנים ברמה סבירה פלוס. התשתית הרחבה של חוגי כדורגל היא חלק ממדיניות שההתאחדות הנורבגית מאמינה בה כבר יותר מ-20 שנה. מדיניות "הדלת הפתוחה".

מטרת המדיניות הזו היא פשוטה: לגרום לכמה שיותר ילדים לשחק כדורגל. בכל עיר בנורבגיה יש מספר מועדונים חובבנים, שרובם פתוחים לכל מי שרוצה לשחק כדורגל מאורגן. ההתאחדות ומשרד הספורט הנורבגי מעודדים צעירים לשחק כדורגל על ידי סבסוד כמעט מלא של חוגי הכדורגל וקבוצות הכדורגל.

המדיניות הזאת הובילה המונים למשחק. במיוחד ילדות ונשים רבות. אחת מהסיבות שנורבגיה נחשבת לאחת מהנבחרות נשים הטובות בעולם זו הסיבה שילדות רבות התחילו לשחק את המשחק בגיל צעיר מאוד. כיום, אגב, כ-100 אלף ילדות ונערות נורבגיות משחקות כדורגל.

אחת מהסיבות לקפיצה הטכנית הנהדרת שעשו השחקנים הנורבגים היתה השקעות בתשתית.

הנורבגים פיתחו את כדורגל המסירות הארוכות, בין היתר, בגלל שהתנאים של המגרשים בנורבגיה אינם אידיאלים למשחק טכני של מסירות קצרות וזאת כיוון שהמדינה סובלת מ-9 חודשים בשנה מתנאי מזג אוויר קשים. ולכן, ב-2005 הוחלט להקים תשתית של מגרשים בתוך אולמות. מאז 2005 נבנו 100 אולמות כדורגל חדשים כל שנה במטרה שהשחקנים הנורבגים הצעירים יפתחו טכניקה טובה יותר.

כאמור, מהבסיס הרחב של שחקני כדורגל חובבנים, מלקטים את השחקנים המוכשרים ביותר ומעבירים אותם הליך של התמקצעות.

הנורבגים יוצאים מתוך נקודת הנחה שנבחרות אינן יכולות לשפר את השחקנים והעבודה היומיומית מתבצעת במועדונים ולכן ההתאחדות תומכות ועוזרת למועדונים לטפח שחקנים.

ההתאחדות לכדורגל הנורבגית מחולקת ל-18 התאחדויות כדורגל מחוזיות - מה שעוזר לה לאתר שחקנים ולטפח אותם.

כששחקן נורבגי צעיר מגיע לגיל 13 – הוא עובר מבחן שבודק אם הוא איכותי מספיק כדי להיכנס לפירמידה ארצית (שממומנת על ידי ההתאחדות). 

הפירמידה מתחילה ב"קבוצות ערים", נמשכת ב"קבוצות מחוזות" ומסתיימת ב"נבחרות נורבגיה". לקבוצות ערים מגיעים השחקנים הטובים ביותר של כל קבוצה בעיר ובהן הם מקבלים אימוני חיזוק כל שבוע כדי להשתפר אצל מאמנים של ההתאחדות לכדורגל.הליך דומה עובר בגיל מבוגר יותר אבל בקבוצות מחוזיות, שכאמור מורכבות מהשחקנים הטובים ביותר בכל מחוז. ההתאחדות, בעצם, מחזקת את העבודה של המועדונים עם אימון או שני אימונים על חשבונה כל שבוע.  

ואז, בגיל 15-16 מגיעים לנבחרות הצעירות – שם גם מעבירים את השחקנים הנבחרים עוד אימונים אצל המאמנים הטובים במדינה.

מצד אחד, הנורבגים מייצרים קבוצות עלית בערים, מחוזות וכאמור מדינה אבל מצד שני, ההתאחדות המקומית מבינה ששחקנים צעירים מתפתחים בקצב שונה אחד מהשני ומשאירים גם את השחקנים הפחות טובים בתוך המשחק.

ילדים נורבגים בני 15 שאולי אינם בעלי כישורים כמו חבריהם שבקבוצות המחוזיות, נשארים בקבוצות חובבניות/ מקומיות כדי להמשיך להתקדם בקצב שלהם עם מאמנים. התשתית החובבנית הזו לנערים ונוער מאפשרת לשחקנים צעירים להישאר במסגרת ולהגיע לרמה המקצוענית בגיל מאוחר יותר. שחקנים נורבגים רבים, שלא היו טובים מספיק לנבחרת הנערים והנוער, מצאו את עצמם בנבחרת בגלל שחוו התפתחות מאוחרת יחסית.

בנורבגיה לשחקן שאינו מבריק בגיל 15 יש הזדמנות להתפתח במסגרת קבוצתית לא "מקצועית" ולהיות טוב מספיק כדי להיות מקצועני בגיל 21. בישראל, לעומת זאת, שחקן שאינו נחשב ל"מבריק" בגיל 15/16 כנראה לא יגיע לנבחרת עד גיל 21.

בנוסף למערכת שעובדת לרוחב וגם מחדדת את הטובים ביותר – ישנה רגולציה שמחייבת כל קבוצה נורבגיה להעסיק לפחות שני שחקנים שפותחו אצלה. ההתאחדות לכדורגל המקומית מעניקה בונוסים לקבוצות שמפתחות יותר שחקנים. אמנם, השיטה הנורבגית עדיין לא מושלמת – אין שיטה מושלמת באמת – אבל הנורבגים ממשיכים לייצר שחקנים צעירים ברמה מאוד גבוהה והנבחרת הצעירה שאנו רואים בישראל כיום היא דוגמה נוספת לכך.