אוכל אספלט: קשה כפרמג'אנו או נימוח כמסקרפונה

הרוח הדמוקרטית השורה על חבורת הרוכבים הקטנה שלנו חמקמקה כרוח רפאים. בסיס ההסכמה בינינו רחב דיו כדי שכל אחד מהחמישה יעדיף שמישהו אחר יחליט מה עושים. כל עוד אין חריגות - כמו שחזור מסע ילדות למוחרקה - אין הסתייגויות. חוקת הדבוקה נמצאת בהליכי גיבוש זה שני עשורים, ובינתיים אנו נוהגים על פי התורה שבעל פה, והמאמץ שלא להשתמש בזכות הווטו נותן לרוב את פירותיו.

בענייני מסע הרכיבה השנתי להרים הגבוהים, העניין מורכב יותר. כשיוצאים לדרך אין מקום לוויכוחים ובוודאי לא לפיצול סיעות. כדי למנוע פרשנות־על־הכביש המסע מתוכנן מראש, ועליו להתנהל מאליו על פי הפרטיטורה המוסכמת. כל אחד עָרב לאחרים, וכל אחד מחויב לסייע בדחיקת מדד הנרגנות אל מתחת לקו שחור תחתון, שנמוך ממפלס אגם קומו בשנה שחונה. 

כשמגיע מאי, על המסלול להיות מוכן ומתוזמן. אלא שמסלול לעולם לא מצליח לעמוד בכל הציפיות. כמקובל, בכל שנה עולות מחדש אותן שאלות: למה מסלול קווי ולא כוכבי? למה לא לחזור למסלולים המוכרים? למה לא לגלות חדשים? (ולמה לא גם וגם?), למה לא קורסיקה? (המוחרקה של המדוושים), ולמה לא לשכור נהג, או לפחות בחור מקומי שיעביר לנו את הציוד? ואולי לקחת מארגן מסעות שמתאים לך אופניים ומציע מסיבות פסטה? (ירוקות משיממון). ולמה שלא יהיו יותר ימי מנוחה? ולמה שזה יהיה כל כך ארוך? ולמה בכלל אופניים?

אחרי שתיבת ההצעות עלתה על גדותיה ורובן ככולן נבלעו בסל המיחזור, שורטט מסלול חדשני המבוסס על הרגלים ישנים. ראשיתו במאלפֶּנסה, השדה של מילאנו, שחביב עלינו במיוחד בגלל היכל שמירת החפצים (לאחסון תיבות האופניים הריקות) שבלעדיו אין לנו קיום.

בניגוד לתכנון המסלולים הקלאסיים, שקטעים נבחרים מהם ניתן להשחיל על המחרוזת שלנו, נשלפה הפעם מפה מקומטת של האלפים ועליה הועבר באבחה אחת, מדרום לצפון, פס טרי בעט סימון, שרגליו במי הריביירה האיטלקית וראשו על כתפי מוֹנטֶה צֶ'רבִינוֹ, הוא המאטרהורן, שפסגתו המחודדת (4,478 מ') מסמנת את הגבול השוויצרי. מי שיגיע במצב תקין לתחנת היעד יזכה לבונוס: יומיים רכיבה באזור קומו, בירת האופניים של איטליה, הכוללים טיפוס צליינות (754 מ') לכנסיית המדונה של גיזאלו, פטרונית רוכבי האופניים. כנסייה שקירותיה מקושטים באופניהם של אלופי המירוצים לדורותיהם וקדושיה הם גדולי המטפסים האיטלקים, פאוסטו קופי, ג'ינו ברטלי וגיבורנו מרקו פנטאני, שסילוקו מג'ירו 1999 בגלל צריכת מעבי דם אסורים גרמה לו לצרוך מנות יתר של סמים רגילים, אשר הביאו למותו הפתאומי ב־2004.

המסלול, שכולו תוצרת בית, בנוי על ימים נוקשים כפרמג'אנו לצד הפוגות נימוחות כמסקרפונה. מסע קווי, יפה כתכשיט ששובצו בו שני כוכבונים קורנים (וליבותיהם בקוּנֵאוֹ המפתיעה ובקומו הנודעת). מסע שעוטר ברכיבת רענון לאורך החוף הליגוּרי, ונטימיליה, מנטון, קול ד'אֶז שמעל ניס, גיחה יומית לאתר הסקי איזולה 2000, שהדרך אליו נראית כריקוד מגב שמשות שהשתגע, נעיצת סיכה בקול דה לה לומברדה (2,350 מ') וישיבה בישיבת סנטה אנה שעל כתפו (2,000 מ'). אם מנועי החיפוש לא משקרים, אפשר להשיג במקדש הטהרה הזה בירה ראויה, פרוסות ירך שקופה ומאפים נוטפי גבינה עם חותמת כשרות של הוותיקן. ומעל כל אלה מרחפים, בלתי נתפסים, השחרור המוחלט משגרת חיינו והכבילה האכזרית למסלול למשך 12 יממות של עבדות מאושרת.

כאן נכנס לפעולה ועד הדבוקה (אומרים שאחרי מערכות העיתונים, ההסתדרות עומדת להסתער על דבוקות הרוכבים), והגיש למארגנים מסמך השגות חריף שממנו עולה תחושת ניצול קשה: יותר מדי מאמץ ופחות מדי שעות מנוחה. לא נחזור על כשלי העבר, נאמר שם, על אותן רכיבות דאשתקד לתוך הלילה הפירנאי, בתקווה נואשת להספיק לארוחת הערב לפני סגירת מטבח המלון. לראשונה הוזכר כאן המושג "עיצומים" מפי אנשים שהקדישו את כל מרצם הגופני ועוצמתם הרוחנית לדיווש שאפתני, תוך הימנעות מהסטת מבטם אל צדי הכביש המפתים, מחשש שדעתם תוסח למראה קפה פתוח עם מרפסת ושמשייה.

אין טעם לרדת לפרטי המו"מ המתיש. אציין רק שהעניינים התכנסו לקראת דיון מכריע דווקא בליל כדור הארץ, לילה שבו דלקו אצלנו כל האורות בתקווה לגיבוש פשרה. וזו תמונת המצב, נכון לאותו לילה לבן: מן הפרק הוסרו רעיונות עוועים כמו חברת טיולים או שבוע רכיבות־כוכב המבוסס על טיפים של פקיד הקבלה. עקרון המסע הקווי זכה לאמון מחודש, גם אם רפה, אך נדרש בו קיצוץ עמוק: קיצור המסלול תוך צמצום מספר ימי הרכיבה, ובמקביל הפחתת התפוקה היומית.

שישה אנחנו, וזו לנו ההצבעה הראשונה - המחשה קודרת לסיום פרק הדמוקרטיה הספונטנית המתמשך שבו התגאינו. כל צד יצא בקמפיין אגרסיבי במאמץ להעביר את הקולות הצפים לצדו. בדיוק בשיא הדרמה הודיע לנו גרשון - שבשנה שעברה הוזעק (על תקן רוכב מן החוץ) למלא את מקומו של אלכס, שברגע האחרון הכריז נפקדות - שהוא פוסל עצמו מלהצביע כדי שלא ייווצר תיקו, וכי הוא מוכן, עד שיקבל תקן מלא, לקבל על עצמו כל החלטה. מחווה מרגיזה, שלא מאפשרת לנו אפילו להתעצבן. בעצם, הבאנו את זה על עצמנו כשהתעקשנו לקצוב לו שנת ניסיון. בלי קולו של גרשון, בסיס הקואליציה נסדק קשות.

אחרי שמחנה הרפורמיסטים איבד את גרשון (ניסינו, ללא הצלחה, לסדר לו קביעוּת מהירה תוך קיצור הליכים), הסתדרו המחנות לקרב האחרון: שלושה רפורמיסטים מול שני שמרנים. אלא שרגע לפני ההצבעה הגורלית נתן אלכס את ההכרזה שתיכנס להיסטוריה: "אני מוכן להצביע", הואיל לומר בנדיבותו, "אבל אני לגמרי לא בטוח שאוכל להשתתף השנה במסע". "מצד שני", הוסיף ואמר לנוכח מבטי יורק האש, "אשמח לעזור בהזמנת מלונות".

האמירה הזאת חוללה את המשבר הפוליטי החמור שעברה הדבוקה בעשרים שנותיה. בסתר לבנו ידענו שעל אף רגליו העבות, אלכס הוא החוליה החלשה. הרי כינויו של אלכס, "האורולוג השבדי", נגזר מהתחייבותו חסרת האחריות להציג צנתר מהפכני בכנס אורולוגים בעיירת קוטב סקנדינבית, שהחיים בה שלווים והשתן קפוא, בדיוק במועד צאתנו למסע כוכב זוהר מבסיס השיגור באַנְסִי (2010) - כשהוא בעל תפקידו מרכזי בהובלתו.

העובדה שללא אלכס נשארנו ארבעה בעלי זכות הצבעה יצרה מצב המחייב פשרה - או לחלופין הסבה לטניס זוגות. המסלול קוּמט, כובס, נסחט, יובש, גוהץ, ויצא כמו חדש - גם אם קצר בשלושה ימים תמימים. שמונה ימי רכיבה רצופים בלבד, שניים מהם חצאי ימים, וכולם במטרה לשפד ביעילות את המרקם ההררי של כבישי צפון־מערב איטליה, כשטורינו ומילאנו, "טומי" בקיצור, הם הציר.

"טומי 2013" היא יצירה קומפקטית - בלי הריביירה (לילה בוונטימיליה ויציאה צפונה), בלי לומברדה ואיזולה, ועם קומו מוחלשת - ובכל זאת נבצע יצירה הרמונית ומותאמת קבוצתית. היא תכלול את שרשרת הפסגות הקלאסיות האחרונות שטרם פקדנו, ובהן קול דה טֶנְד (1,280 מ'), סֶסטרייֶרה (2,035 מ'), מוֹן סֶניז (2,080 מ'), אִיזֶרן (2,770 מ'), וסן ברנרד הקטן (2,205 מ').

נרכב על קו פרשת המים לאורך גבול צרפת־איטליה, נחצה את האלפים הימיים מחוף התכלת ועד גן העדן הירוק, נוטף מי שלגים, שבחבל פיימונטה. משם נפנה אל ההרים הגבוהים, המשתזפים בעירום הקיץ שלהם, נחלוף על עיירות הרפאים הכעורות של תיירות הסקי, בּוּר סן מוריס, לָה רוֹזיֶיר, וַאל ד'יזר. נחצה את מעברי סוּזָה ואאוֹסטה המחברים את איטליה למערב אירופה, וננתק רגל מהפדל בצ'רביניה־בְריי (2,025 מ'), על כתפי המאטרהורן הנשקף מכל בונבוניירה. משם נדלג בטרנזיט למסיבת סיום בקומו, הכוללת הדלקת נרות עם המדונה. ואחרי הפיצה האחרונה, בקולמה די סורמאנו (1,135 מ'), נצא למאלפנסה, שם כבר מחממת מנועים הטיסה שלנו ללטרון.

עכשיו צפויים ארבעה חודשים שקטים, שבשלושה מהם נצטרך להכפיל את נפח האימונים. השבוע נזמין, אלכס החמקמק ואני, את חדרי המלון (אני באיטליה, הוא בשבדיה), ונקווה לטוב. נקווה שהאיום האיראני, הנתב"גי, ושאר גורמי האי־ודאות, לא יעיבו על מצב רוחנו בספטמבר, כשנתכנס ליד מסוע המטען החריג, כשירים ורעבים למסע הרמוני של ראשית הסתיו. הבה נקווה כי רגע לפני סגירת הגייט יגיח האורולוג השבדי ובידו הצנתר, למקרה שהשתן שלנו יקפא - אלא אם חלילה יצוץ לו משהו ברגע האחרון.