צילום: ז'ראר אלון
ביקורת הצגה: "הדה גאבלר" בתיאטרון הבימה
הניסיון לצמצם את הטקסט, להפוך אותו לעכשווי ולהעביר את זירת ההתרחשות לימינו פגם בכוחו ובעומקו של אחד ממחזותיו הטובים של איבסן, ונטלו ממנו רגעים משמעותיים
המחזה מאת הנריק איבסן בבימוי כפיר אזולאי למוזיקה של אלדד לידור. עם אמנון וולף, הילה פלדמן, רותי לנדאו, ריקי בליך, אלון אופיר ויוסף סוויד.
קהל היעד: המחפשים איבסן בגרסה מהודקת.
דבר המבקרת: הדה, בתו של הגנרל גאבלר, שבה מירח דבש עם בעלה טסמן שעסוק במחקר המדעי שלו ומועמד למשרה בכירה באקדמיה.
הדה לא באמת אוהבת את טסמן אבל חולמת על מעמד חברתי כלכלי גבוה ומוכנה לעשות הכל בדרך למעלה. בינתיים היא משועממת ומתלוננת. אל חייהם נכנסים חברתה תיאה, מאהבה לשעבר לוובורג והשופט בראק, הצלע השלישית במשולש עם הדה וטסמן. המפגש הראשון של אזולאי עם איבסן ("נורה") היה מרתק ואיכותי. הניסיון לשחזר אלמנטים מההפקה ההיא גם הפעם, כמו שימוש בשחקנים לאפקטים של אור וקול או הפקעת המחזה מהריאליזם שלו, לא נתנו את אותו אפקט ראשוני.
הניסיון לצמצם את הטקסט, להפוך אותו לעכשווי ולהעביר את זירת ההתרחשות לימינו פגם בכוחו ובעומקו של אחד ממחזותיו הטובים של איבסן, ונטלו ממנו רגעים משמעותיים. השחקנים עשו את עבודתם נאמנה בנתונים הקיימים: אופיר וסוויד היו מצוינים ומילאו בתוכן את תפקידם, וולף לקח את טסמן לכיוון משעשע, ופלדמן הציגה בכישרונה צדדים מסוימים בדמותה של הדה, אך היו חסרים בה אחרים, ולא באשמתה.
ציטוט למזכרת: "אני אשמה. כל אחד מציע לו את המיטה שהוא ישן בה".
שורה תחתונה: חשוב לראות את איבסן בתיאטרון, גם אם ההפקה לא מושלמת.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה