אל תהיו זבל

"זה לא שישבתי בסטודיו וחשבתי על רעיון. הרעיון צמח באופן טבעי", מספר ל"מוסף כלכליסט" הצלם הניו־יורקי ברי רוזנטל על סדרת הצילומים שלו "נמצא בטבע" (Found in Nature).

הכל התחיל בראש השנה האזרחי ב־2008. כמדי שנה נסע רוזנטל לבלות את החג עם חברים בחוף הים של ניו ג'רזי. "באותה תקופה צילמתי עשבים ודברים שגדלו בשולי הדרך ומצאתי בהם יופי. זו היתה הפרשנות שלי לציורים בוטניים עתיקים", הוא מספר, "בג'רזי שוֹר חיפשתי צמחים לצלם ופשוט לא מצאתי. מצאתי רק זבל. זה סקרן אותי, ובמקום לאסוף צמחים אספתי באותו יום בקבוקים".

"בקבוקים וצנצנות חומים וצלולים", נאסף בחוף הסוס המת, ברוקלין, ניו יורק | צילום: בארי רוזנטל

מבקבוקים הוא המשיך לכפכפים, סכו"ם מלפסטיק, קשים ולשוניות של פחיות. כעת הוא נוסע מדי חודש לצוד זבל בחוף, בעיקר ברצועת המים סביב פארק פלויד בנט, בעבר נמל התעופה הראשון בניו יורק. "זה לא חוף מהסוג שמישהו ירצה להשתזף בו", הוא מסביר, "הזבל הצטבר שם במשך שנים, ובכל פעם שמנקים הוא חוזר".

"אוקיינוס כחול", חפצי פלסטיק כחולים. נאסף בחוף מגרש לויד בנט, ברוקלין, ניו יורק | צילום: בארי רוזנטל

את השלל הוא לוקח לסטודיו שלו בברוקלין. שם הוא מייבש את החפצים, מסדר אותם, והופך אותם לאובייקטים צילומיים מרהיבים. צורות גרפיות נקיות שמצליחות, לרגע, להפוך את המטונף לנשגב. "זבל מעולם לא נראה כה יפה", נכתב על הסדרה במגזין האינטרנט "סלייט".

"מזלגות, סכינים, כפות". נאסף בחוף מגרש לויד בנט, ניו יורק | צילום: בארי רוזנטל

"בשטח זה כאוטי ומגעיל", רוזנטל מספר, "אבל כשאני מסדר את הזבל זה מאפשר לי להציג אותו כמו אוסף, וזה חשוב לי. יכולתי לצלם את הדברים כמו שהם, לתעד את המציאות, אבל לא היה לזה את אותו הכוח. כשהכל מעורבב בצדי הדרך אף אחד לא שם לב. כשמבודדים את האובייקט קשה יותר להתעלם ממנו".

עבור רוזנטל, שלפני שבע שנים עבר מעולם הצילום המסחרי לאמנותי, המעבר מצילום צמחים לצילום זבל הוא המשך טבעי: "אני מתחיל לחשוב על זה כעל חפירה ארכיאולוגית עכשווית. זה מראה לנו מה אנחנו משאירים אחרינו".

"מכלים ירוקים". נאסף בחוף מגרש לויד בנט, ברוקלין, ניו יורק | צילום: בארי רוזנטל

לפעמים הוא מוצא מספיק אובייקטים לצילום במסע אחד לים - "את צילום המכלים הירוקים עשיתי ביום אחד, כשהגעתי לים וכולו היה ירוק. זה היה הצילום הגדול הראשון שלי", הוא מספר. לפעמים דרושים חודשים של הכנה לצילום אחד. הוא מתכוון, למשל, לצלם מקבץ של מסרקים, אבל עדיין לא אסף מספיק מהם.

ביום שבו אנחנו מדברים הוא מצלם קופסאות סיגריות שמצא בכבישים שמובילים לחוף. “אנשים אוהבים את החוף, אבל גם אוהבים לזרוק דברים מהחלון", הוא אומר.

רוזנטל. "צילום זבל הוא המשך מתבקש של צילום טבע" | צילום: בארי רוזנטל

אתה מנסה להעביר מסר?

"אתה לא יכול להיות אמן בלי להיות פוליטי. כעיקרון אני עושה את זה בשביל סיפוק אישי, אבל יש גם מסר. איסוף האובייקטים לתמונה יוצר מראה של מה שאנחנו עושים. אנחנו צורכים וזורקים, ולא נראה שאכפת לנו מהמחר".

אתה יודע איך כל הזבל הזה בכלל מגיע לחוף?

"אני לא חוקר את זה, אני לא מומחה. אני פשוט לומד ממה שאני מוצא. התיאוריה שלי היא שהצריכה שלנו עוברת כיום בקו ישר: מהיצרן, לצרכן, לאוקיינוסים. אני הייתי רוצה לראות את זה כמעגל: מהיצרן לצרכן וחזרה ליצרן. אני בטוח שהיצרנים יכולים לעשות את זה. אם הם מספיק חכמים כדי לפתח משקה שכולנו רוצים לשתות, הם בטח מספיק חכמים כדי למחזר את האריזות שלהם. הם אלה שצריכים לפתח מצפון. אנחנו רק הכלי שמביא את החפצים אל הים".