גברים בעבודה: עפים על עצמם

הפתיחה המתבקשת כאן היתה אמורה לפרוס בפניכם את כל קשת האיומים הבליסטיים על מדינתנו הקטנה, או להציג את קייטנת החמאס בעזה, שבה יתאמנו דרדקים רעולי פנים באיך להרוג אותנו. אבל תחת זאת בחרנו להיזכר בימי הילדות המאושרים. להזכיר נשכחות מאותם ימים נטולי דאגות, שבהם אחים גדולים, דודים וסתם מכרים נהגו להביא איתם מהצבא אמל"ח בשפע. באותם ימים נטולי פיקוח ניתנה לנו, הילדים, אפשרות להכיר מקרוב שלל אמצעים מחוללי שמחה, כמו כדורי רובה שפורקו לטובת מגוון שימושים באבק השריפה.

בני המזל שבינינו, כמו חבר יקר ממושב בצפון, נהגו להצמיד מטעני חבלה לגזעי עצים, כדי לחזות בפלא שמעיף איקליפטוס אל שמי התכלת והופך אותו ברעם גדול לערימה של קיסמי שיניים. חומרי נפץ אינם, כידוע, משחק ילדים, ולמזלנו הרב פיקוח נוקשה ומחמיר העביר תחביבים אלה מן העולם.

אז זהו, שלא בדיוק. ילדים, כך מתברר, זה לא עניין של גיל אלא של שלב התפתחותי. כי תחקיר מעמיק של שליח המדור בנבאדה העלה ממצאים החושפים כת סודית של אינפנטילים שמתעקשים להמשיך ולהשתעשע עם חומרי נפץ הרבה מעבר לגיל בית הספר היסודי. אין מדובר בסתם שעשועי אבק שריפה, אלא בכנס של משגרי טילים שייערך בין 18 ל־22 ביולי ב־Black Rock Desert, נבאדה. ולא בפעם הראשונה, כך מתברר, אלא בפעם ה־32. שמו של הכינוס, LDRS (Large and Dangerous Rocket Ships), אינו מותיר מקום רב לדמיון. עשרות צוותים יגיעו למדבר כדי לשגר את מיטב התוצרת הבליסטית שלהם אל על. אם חשבתם בטעות שמדובר במדעני טילים, אסטרונומים או אנשי צבא חלילה, פספסתם את הנקודה. הצידוק היחיד לקיום האירוע חסר התכלית הזה הוא עצם קיומו. שזה אומר בעצם: "יאללה, בואו נבנה אצלנו בגראז' את הטילים הכי גדולים שאפשר, נעיף אותם לשמים ונראה של מי יעוף הכי גבוה". זהו. זה הכל. והם עפים, ועוד איך.

הפסיכופתים שיתכנסו בנבאדה מייצרים בבית טילים שאורכם מגיע לעשרה מטרים ובבטנם טכנולוגיה שהיא המילה האחרונה בהנעה רקטית. איך הם עושים את זה? השד יודע (באינטרנט, כידוע, אפשר למצוא הוראות הרכבה לכל דבר, מסנדביץ' טוניסאי ועד חללית), אבל עובדה שהם שם, והטילים שלהם מגיעים לגבהים של 30 ו־40 ק"מ. המספרים הללו, לידיעתכם, מגרדים את גבול האטמוספרה, והיעד שטרם נכבש הוא לצאת עם טיל תוצרת בית לחלל. שלא תקבלו את הרושם הלא נכון, חלילה. הרוב המכריע של הצינורות המעופפים הללו לא יתרומם אפילו סנטימטר מהקרקע. הוא יתפוצץ ברגע השיגור ויסיים את דרכו כגוש מתכת חסר צורה, אבל למי אכפת. כל מה שנכתב עד כאן אומר, בעצם, שיש אנשים שמשקיעים את מיטב זמנם, מרצם וכספם (והרבה ממנו) בבנייה של משהו מיותר לחלוטין, ושהשימוש הראשון שלו יהיה גם האחרון. לכל הדעות סיבה מספיק טובה כדי שתכירו אותם.