צילום: כרמית פלר
הסיפורים הקטנים שמאחורי ההמצאות הגדולות בהיסטוריה האנושית
לפני שהומצא הקונדום האירופים השתמשו בחלקי פנים של בעלי חיים, הקתולים היו בטוחים שהטמפון פוגע בקרום הבתולין וההשראה להמצאת הפלסטר הגיעה מעקרת בית שנחתכה בעבודות המטבח. ה"ניו יורק מגזין" הקדיש גליון שלם להמצאות ששינו את חיינו
אם הייתם מנסים למנות את ההמצאות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, בוודאי הייתם מכניסים לרשימה את הכלי לריטוש אבנים והגרזן. מחוץ להקשר ההיסטורי, הם אמנם כלים לא מרשימים, גושים גולמיים של סלעים שעוצבו לאובייקטים בעלי תכלית מסוימת. אך בחייהם של אבות אבותינו, לכלים האלה הייתה חשיבות יוצאת מהכלל, הם סימלו את נקודת המפנה הקריטית שבה גילינו את היכולת לייצר דברים והתחלנו לראות את העולם כממלא את הצרכים שלנו.
קשה לחשוב על זה היום, כשאייפוד מ-2001 נראה טיפשי ומגושם כמעט כמו גרזן פרה-היסטורי. המצאות וחידושים הפכו להיות תמצית חיינו כיום. בהתאם, בניו יורק מגזין הקדישו לאחרונה גיליון שלם להמצאות ששינו את חיינו. אנחנו מציגים את המרכזיים בהם:
כרית אוויר
ב-1952 ג'ון הטריק, מהנדס תעשייה בגמלאות, נמנע ברגע האחרון מפגיעה במכונית הקרייזלר שלו, והעביר את שאר הנסיעה בתהייה כיצד יוכל לרכך את ההשפעות של תאונה. שנה לאחר מכן, הוא רשם פטנט עבור "מערך כריות המאורגן כך שיתנפח בתגובה להאטה פתאומית". אך התברר שקל יותר לרשום את הפטנט מאשר ממש לבצע את הרעיון. רק שנים לאחר מכן הצליחו לגלות כיצד לגרום למערכת להתנפח במהירות הנכונה, בנסיבות הנכונות ומבלי לפגוע בנוסעים. ההתקדמות הקריטית קרתה בשלהי שנות ה-60, כאשר אלן בריד, שתכנן מכשירי אבטחה לצבא, המציא חיישן זול: מגנט שמחזיק במקומו כדור מתכת, כשהוא משתחרר על ידי כוח מסוים, הוא משלים מעגל חשמלי ויגרום להתנפחות כרית האוויר. תכנונים מאוחרים יותר אפשרו לגז חנקן למלא את הכרית במהירות גבוהה יותר מאשר התכנון המקורי של הטריק.
כספומט
המכונה הראשונה לחלוקת כסף הותקנה בניו יורק ב-1939. הממציא שלה, לותר ג'ורג' סימיאן, ראה בעיני רוחו "מכונה היוצאת מחור בקיר" שתאפשר ללקוחות להוציא כסף מבלי להצטרך להיכנס לבנק. אך בתחילה רק מהמרים וזונות השתמשו בהמצאה, כך שהיא נעלמה לאחר שישה חודשים. הבנק ברקליס בלונדון החל ב-1967 במסע הממשי לבטל את הצורך בפקיד בנק אנושי, והשיק את "פקיד הרובוט" שאפשר ללקוחות להמיר תלושי נייר בשטרות של 10 ליש"ט, אך פריצת הדרך האמיתית קרתה ב-1969 כשדונלד ווטצל פיתח מכונת כסף אוטומטית עבור חברה בשם דוקוטל המכונה הותקנה בבנק כמיקל בניו יורק. כדי להבריח את הגנבים, המכונה כוסתה בברזל עבה שנסירתו תיארך שמונה שעות. ארבע שנים לאחר מכן פעלו כבר 2,000 כספומטים ברחבי ארצות הברית. עלות הייצור וההתקנה של כל אחד עמדה על 30 אלף דולר. כיום יש כבר יותר מ-400 אלף.
פלסטר
ג'וזפין דיקסון, עקרת בית מניו ג'רזי המועדת לתאונות במטבח, היוותה את ההשראה לבעלה ארל, שחיפש אחר דרך יעילה להגן עליה. הוא לקח פיסת גאזה, הניח אותה על הצד הדביק של סרט ניתוחים ועל שניהם הניח פיסת קרינולינה, כך שניתן יהיה לגלגל את כל המבנה מבלי שהוא יידבק לעצמו. לאחר מכן, בכל פעם שאשתו חתכה את עצמה, היא פשוט לקחה חלק מהפלסטר המוכן, במקום להשתמש בפתרונות שהיו נהוגים בשנות ה-20: קשירת בד עם חוט לפצע. באותו תקופה, דיקנסון עבד בג'ונסון אנד ג'ונסון, שכבר מכרה תחבושות ומוצרי היגיינה. הוא הציג את ההמצאה שלו לבכירים, שמיד הכירו בחשיבות שלה. אולם בשנתיים הראשונות, הפלסטרים לא זכו להצלחה המצופה, לכן בחברה החלו לחלק אותם בחינם לציבור שהיה זקוק להם אף יותר מעקרות הבית – בני הצופים.
סוכריות מנטה
המצרים העתיקים הניחו על הלשון שלהם דבש מורתח, לבונה וקינמון. הרומאים לעסו שמיר ואילו בתקופה הויקטוריאנית הגברים העדיפו ללעוס ליקריץ, ששווק כ"בושם לנשימה". טבליות מנטה בכלל נחשבו כתרופות. סוכריות המנטה לשיפור הנשימה הומצאו באמת ב-1912, כשיצרן ממתקים מאוהיו בשם קלרנס קריין יצר סוכרייה לימי הקיץ. הוא ניקב חור במרכזה וקרא לה גלגל הצלה (life saver) בשל המראה שלה. טעם המנטה פורסם כמתאים ל"נשימה סוערת". ההצלחה של הסוכריות מיוחסת כיום לאדוארד נובל, מוכר ספרים נודד שביחד עם חברו ג'י. רוי אלן רכשו את העסק של קריין ב-1913 ודחפו באגרסיביות את הסוכרייה. בעוד תנועת היובש בארה"ב צברה תאוצה הם הצליחו למכור את הסוכרייה לפאבים כדרך להסתיר את ריח האלכוהול.
בראנץ'
הארוחה נוסדה בקרב האנגלים ששבו הביתה מצייד הבוקר ורצו ארוחה כבדה. למעשה, ההתייחסות הכתובה הראשונה לבראנץ' מופיעה במגזין בריטי בשם האנטר'ס וויקלי ב-1895. אולם הארוחה לא זכתה להצלחה בארצות הברית עד שנות ה-20. לדברי הסוציולוגית פארה טרניקה בשנות ה-30 המפורסמים ובני המעמד הגבוה בארה"ב נהגו לארח ארוחות בראנץ' בבתים שלהם. הארוחה זכתה לתנופה חדשה בשנות ה-70 וה-80, אז ירדה הנוכחות בכנסיות ובמקביל עלתה ההכנסה הפנויה של משקי הבית. המחיר הזול של הביצים והמעמד החברתי שנלווה לבראנץ' הפכו אותה לחלופה אטרקטיבית ליציאה לארוחת ערב.
קליעים
הנשק החם הראשון היה תותח קטן: אבק השריפה והקליעים נשמרו בנפרד, והיה צורך במקור חיצוני של שריפה כמו חבל דליק. לאורך 200 השנים הבאות, פותחו מנגנונים שיצרו ניצוצות והתותח המודרני נוצר.
קונדום
האם "בד פשתן שיוצר כך שיתאים לאיבר המין הגברי" יוכל למנוע הידבקות בעגבת? באמצע המאה ה-16, הרופא האיטלקי גבריאלו פלופיו טען כי בחן את הבד על 1,100 גברים, ואף אחד מהם לא נדבק. עד המאה ה-18, האירופים יצרו קונדומים מחלקי פנים של בעלי חיים והשתמשו בהם גם כאמצעי מניעה בנוסף להיותם מונעים מחלות. לפי הסיפורים, קזנובה נהג לארח נשים על ידי ניפוח הקונדומים כמו בלונים. הקונדומים הפכו להיות זולים ונגישים יותר לאחר שהחברות הנקוק וגודיר החלו ב-1844 בעיבוד גומי. החששות לגבי האיכות נרגעו לאחר שחל שיפור בשיטות ייצור לטקס נוזלי בשנות ה-30, ומנהל המזון והתרופות החל להציב סטנדרטים אחידים, כך שהקונדומים היו מוכנים לייצור המוני. במהלך מלחמת העולם השנייה, הצבא האמריקאי חייב את החנויות שפעלו בבסיסים למכור קונדומים.
מצלמה דיגיטלית
סטיב סאסון היה הבחור החדש במעבדת המחקר של קודאק, כשהבוס שלו ביקש ממנו לחקור חיישן מסוג חדש בשם CCD (Charge Coupled Device). השנה הייתה 1974 והשיחה כולה ארכה בקושי 20 שניות. "הפרויקט הזה נחשב הכי פחות חשוב באותה תקופה" מספר סאסון. שנה לאחר מכן, מצויד באבטיפוס למה שהוא כינה "מצלמה ללא פילם", שהיה בגודל של טוסטר קטן, צילם סאסון את ג'וי שעבדה בקצה המסדרון. הטכנולוגיה ששימשה את המצלמה לא הייתה אמנם המצאה של סאסון, אך הוא מצא דרך לקודד ולאחסן באופן קבוע את המידע מה-CCD ולהשתמש בתוכנה כדי להמיר את המידע הזה לתמונה ברת זיהוי שניתן יהיה להציג על טלוויזיית טרינטון של סוני. סאסון והמהנדסים של קודאק העבירו את שני העשורים הבאים בפיתוח הטכנולוגיות הבסיסיות המפעילות כיום את כל המצלמות הדיגיטליות. "אני פשוט האדם שבמקרה היה במקום הנכון בזמן הנכון עם הכישורים הנכונים", מודה סאסון.
ניתוח אף
ב-1898 מנתח בשם ז'ק ג'וזף הגניב מטופל לתוך חדר הייעוץ שלו. האיש כל כך התבייש באף שלו שהוא נמנע מלהסתובב ברחובות ברלין ועיצב את השפם שלו בצורת U כדי לנסות ולהסתיר את האף. הוא התחנן בפני ג'וזף שינתח אותו. ניתוחים פלסטיים כמעט ולא היו ידועים באותה תקופה. במשך שנים, מנתחים ערכו ניתוחי אף, לרוב כדי לתקן בעיות נשימה, אך הניתוחים האלה הסתיימו בצלקות בולטות. לכן ג'וזף התאמן תחילה על גופה לפני שפנה להפוך את אפו של אותו אדם למעורר הערכה. עד שנות ה-20, ג'וזף כבר הפעיל קליניקה משגשגת, הוא נהג להתבדח שהאחוזה שלו, שכללה חזית משיש, נבנתה מאפים של אנשים. עם עליית האנטישמיות בגרמניה, עלה גם מספר המטופלים היהודים של ג'וזף, שקיוו לנתח את האף כך שיוכלו לעבור כ"גויים". ג'וזף, יהודי בעצמו, הוסגר לגסטפו, והנאצים איימו לסגור את המרפאה שלו. בסופו של דבר הוא נפטר ב-1934 מהתקף לב, לפני שהם הספיקו לממש את האיומים.
טמפון
במהלך המאה ה-19, גלילים של בד בשם טמפונים (מהמילה הצרפתית לפקק) הונפקו לעיתים לחיילים כאמצעי לחסום פצעי כדורים. נשים מסתבר הגנו במשך מאות שנים על הבגדים שלהן מהמחזור החודשי בצורה זהה. נשים אינדיאניות לדוגמה השתמשו בצמחי סוף, והיפניות בנייר מגולגל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחבושת הצבאית והתרופה הביתית אוחדו יחד למוצר תעשייתי. בשנות ה-20, הציג ג'ון וויליאמסון לאביו קונדום המלא בכדורי צמר גפן, שהקצה שלו חתוך כדי לחשוף את החומר. שניהם עבדו עבור קימברלי-קלארק, שפיתח את כדורי הצמר גפן בימי מלחמת העולם הראשונה, אך האב הזדעזע מההמצאה ("לעולם לא אכניס חפץ מוזר כזה לתוך אישה"), וכך גם קתולים רבים, שלא העריכו את העובדה שאת הטמפונים מחדירים ביד. חברות הטמפונים מצידן נאלצו להתגונן בפני שלל האשמות מגוחכות: "לא, אי אפשר להרגיש את זה. לא, זה לא פוצע את קרום הבתולין", לדוגמה. ב-1931 ארל האס המציא את המוליך לטמפונים, ועזר להפריך את הדאגות לגבי ההיגיינה של השימוש בטמפון. בסופו של דבר, ההמצאה הזו תימכר תחת המותג טמפקס.
חלוק מעבדה לבן
ציורו של תומאס אקינס מ-1875 של ניתוח פעיל "קליניקת גרוס", מציג רופא ואת עוזרו לבושים במקטורנים שחורים ויקטוריאנים, אותם בגדים שהיו לובשים גם בהליכה שגרתית ברחוב. 14 שנה לאחר מכן אקינס צייר ניתוח נוסף "קליניקת אגניו", אך במקרה הזה הרופא לבש מעין חלוק לבן, כזה שהיום אנחנו מקשרים עם מדע וסטריליות. בתקופה שעברה בין הציורים, הרפואה הפכה להיות תחום שמתרחש במעבדות, ולא רק במשרדים של הרופאים. לקראת סוף המאה ה-19, במקביל להופעת תיאוריית החיידקים של המחלות, גבר הלחץ על הרופאים להציג עצמם כמדענים, לכן הם החליפו את הלבוש הרשמי שלהם בחלוקים שעד אז לבשו רק הכימאים.
קיר טיפוס
מבנה הטיפוס הראשון מעשה ידי אדם תוכנן על ידי מדריך צופים מסיאטל ומטפס הרים בשם קלארק שורמן, ובנייתו הושלמה ב-1939. הקיר הראשון שנבנה בתוך מבנה ונועד לדמות טיפוס על סלעים הוקם באוניברסיטת לידס באנגליה. דון רובינסון, מרצה בפקולטה לחינוך גופני הבחין ב-1964 שמטפסי סלעים ספגו מספר רב יותר של פציעות בחודשי האביב. רובינסון ייחס זאת לכך ש"המטפסים מבלים את חודשי החורף בתוך הבתים, שותים בירה". כמטפס בעצמו הוא חשב שאם יוכל להקים מבנה טיפוס מלאכותי, הם יוכלו להתאמן בחורף ולשמור על כושר.
גיל פרישה
ב-1889, בעוד הסוציאליסטים מערערים על שלטונו, הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק, יצא בהבטחה מפתה ומחושבת מבחינה פוליטית: כל העובדים הגרמניים יקבלו פנסיה ממשלתית שתאפשר להם לפרוש בגיל 70. בכך נקבע בפעם הראשונה גיל הפרישה. המדיניות של ביסמרק הייתה יותר צינית מפרקטית, שכן באותה תקופה מרבית הגברים הגרמנים לא חיו עד גיל 70. עדיין התכנית של ביסמרק הייתה משהו שהאמריקאים היו יכולים רק לחלום עליו. בארה"ב, יציאה לפנסיה הייתה משהו שעושה רק מי שיש לו מספיק כסף כדי להרשות זאת לעצמו. רק ב-1935, הפרישה הפכה להיות חלק מהמדיניות הפדראלית. באותה שנה, כשחסכונות הפנסיה של רבים נכחדו בשל השפל הגדול ושיעורי העוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת עמדו על 50%, הנשיא פרנקלין רוזוולט חתם על חוק הביטוח הלאומי עבור בני ה-65 ומעלה.
מפתח
בימי הביניים ובתקופת הרנסנס באירופה, מנעולים ומפתחות היו יצירות אמנות, אך מבחינה אבטחה לא היה בהם שימוש רב. ניתן היה לפרוץ מנעולים בקלות באמצעות מפתח שלד.
מטבע
בסביבות שנת 600 לפנה"ס למנהיגי הממלכה לידיה באסיה הקטנה הייתה בעיה. היו ברשותם לא מעט מטבעות זהב וכסף, אך לא הייתה להם הטכנולוגיה לפקח על היחס של שתי המתכות היקרות, לכן המנהיגים החלו להטביע תמונות על גושים בגודל שעועית של המתכות כדי לסמן את השווי של כל אחד. בכך החלקים הראשונים של המטבעות המערביים נכנסו להפצה. היוונים, שסחרו במתכות יקרות, בדומה לציוויליזציות אחרות, התרשמו במיוחד מהשיטה הנהוגה בלידיה, ועד מהרה כל מדינה יוונית הטביעה את הכסף. לאורך אלפי השנים לאחר מכן, המטבעות הפכו קלים יותר להחלפה ואבסטרקטים יותר, עד שכל ללא צריך להמיר מטבע פיסי יותר.
13 תגובות לכתיבת תגובה