אלבום: תסביך ישו

קניה ווסט עשה זאת שוב: מאז דלף לרשת בסוף השבוע האלבום החדש שלו "Yeezus", שיצא אתמול רשמית לחנויות, עולם הפופ לא מדבר על שום דבר אחר.

ביום ה"דליפה" (14 ביוני) הוא הגיע למקום השני ברשימת מילות החיפוש המבוקשות ביותר בגוגל בזכות יותר מחצי מיליון חיפושים בארה"ב לבדה, וגם המבקרים עפים עליו - ציון של 9.5 באתר פיצ'פורק, 4.5 כוכבים (מתוך חמישה) ברולינג סטון ו־4 כוכבים ומעלה אצל רוב המבקרים האחרים שהספיקו לכתוב על האלבום.

את כל תשומת הלב הזאת גרף ווסט כשהוא נמנע במכוון מלשחק את המשחק של ערוצי השיווק והקידום המקובלים - בלי שום סינגל לרדיו, בלי קמפיין פרסומי, עם קליפ אחד בלבד ועם הופעה אחת ב"סטרדיי נייט לייב". "כשאני מקשיב היום לרדיו אני מבין שזה לא מה שאני רוצה להיות. אפילו לא עיצבנו עטיפה, פשוט יצרנו קצת מוזיקה אמיתית", אמר ווסט על הבמה בהופעה בניו יורק, כשחשף כמה מהשירים החדשים. עם זאת, אפשר לחשוד בווסט המתוחכם שעטיפת האלבום, צילום של דיסק אודיו גנרי, היא אמירה אירונית מכוונת על תעשיית המוזיקה יותר מאשר ויתור אימפולסיבי על עטיפה של ממש.

קניה ווסט על הבמה. אב טרי לתינוקת ולאלבום, התינוקת זוכה לקמפיין גדול יותר | צילום: אי פי איי

עוד שימוש יצירתי שווסט עשה במדיה החדשה הוא סרטון הפרומו שהועלה לרשת, שבו מוצגת מחווה נוטפת דם לסצנת הגרזן מהסרט "אמריקן סייקו" בהשתתפות סקוט דיסיק, בן זוגה של קורטני קרדשיאן, שאחותה קים היא החצי השני של ווסט בשנה האחרונה ואם בתו.

העבודה על האלבום, השישי במספר של ווסט, החלה לפני שנה עם המפיק המוערך משיקגו דיון וילסון, המוכר יותר כ־No ID, כאשר שבוע לפני תום ההקלטות גויס מפיק־על אחר, ריק רובין, כדי לערוך מחדש את כל מה שהוקלט - כולל הקלטה מחדש של כמה מהשירים, - ולהעניק לאלבום סאונד מינימליסטי יותר.

אם מתעקשים לדבר על ז'אנרים אפשר למצוא בצליל של האלבום החדש ערבוב של טראפ (תת־ז'אנר של היפ הופ), מוזיקת ה־Drill השחורה של שיקגו, סוגים שונים של האוס, דאנסהול ורוק תעשייתי. ואולם, כרגיל באלבומים האחרונים של ווסט מדובר יותר מכל בהרפתקה מוזיקלית שלא מצייתת לשום חוק ומזגזגת במהירות מסחררת בין סגנונות, השפעות, מחוות וגם תרומות מוזיקליות של קולגות כמו תומס בנגלטר מדאפט פאנק, קיד קאדי, פראנק אושן, אוד פיוצ'ר וסקרילקס.

התוצאה היא יצירה ענקית, מתפוצצת מרגש ומחדשנות, הן מבחינת ליריקה והן מבחינה מוזיקלית. זה מתחיל כבר בשם האלבום (חיבור של הכינוי "ייזי" של ווסט עם לא פחות מישו), שמתכתב עם השיר "I am a god", שספק עוסק בהאדרה עצמית וספק לועג לה. ברצועה השביעית, "Blood on the Leeves", מגיח פתאום סימפול קורע לב מ"Strange Fruit" של נינה סימון, אולי שיר המחאה המפורסם ביותר נגד העבדות, ומתחבר לטקסט על פרידה כואבת מבת זוג שקניה שר בקול מתפתל דרך אפקט אוטו־טיון שירד מהפסים על רקע פסנתרים ושכבות מהממות של סינתיסייזרים, כלי נשיפה ומכונות תופים. או "New Slaves" האפל, שבו קניה יורק מחאה חברתית זועמת על רקע ביטים אלקטרוניים תזזיתיים.

אם לסכם במילים שנכתבו ברולינג סטון: "כל גאון מטורף צריך אלבום אחד כזה בקריירה שלו, כזה שברגעים הנבזיים ביותר שלו מאפיל אפילו על Kid A של רדיוהד או על In Utero של נירוונה".