אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אם הכול נראה כל כך קודר, למה בעצם טוב לנו? צילום: יואב גלאי

אם הכול נראה כל כך קודר, למה בעצם טוב לנו?

מדיניות כלכלית בעשרה שיעורים. והפעם: אזרחי ישראל מאושרים. עכשיו נותרה רק שאלה אחת: למה?

21.06.2013, 08:39 | אליס ברזיס

הנתונים המתפרסמים על ישראל מראים שאנו מדינה הנתונה במלחמה תמידית, משוסעת, עם רמת אי-שוויון גבוהה ופריון עבודה נמוך. התוצאות של ילדינו במבחנים הבינלאומיים לא משהו, מחירי הדיור בשמיים, ואם כל זה לא מספיק, אל תשכחו את הפקקים של הבוקר. למרות הכול, תוצאות הסקרים הבינלאומיים מראים כי אזרחי ישראל מאושרים יותר מרוב אזרחי העולם המערבי. עם כל הקיטורים, עדיין טוב לנו.

קראו עוד בכלכליסט

מי שינסה להסביר את סוד האושר הישראלי בהשוואה למדינות המערב, יכול להיתלות בכך שאנו נהנים מ-300 ימי שמש בשנה. אך לא פחות חשוב, מדינת ישראל מתברכת ברמת מוביליות בין-דורית גבוהה יותר מאזרחי העולם המערבי (למעט הארצות הנורדיות).

אושר, צילום: shutterstock אושר | צילום: shutterstock אושר, צילום: shutterstock

בעולם המערבי ובמיוחד בארה"ב, המעלית החברתית נתקעה. עד לא מזמן, כלכלנים טענו כי כל מה שצריך בשביל שהשמיים יהיו הגבול להצלחה, זה חינוך נאות. אולם בשנים האחרונות המצב השתנה. באירופה, הגבול היום הוא האופק של הבתים האפרוריים בפריפריה.

מחקרים חדשים הראו כי אחת הסיבות העיקריות לחוסר המוביליות הבין-דורית היא העובדה שהכניסה לאליטה עוברת דרך השכלה באוניברסיטאות עילית. אם תתבוננו ברשימת האליטה העולמית שמתייצבת מדי שנה בוועידת דאבוס, תגלו כי רבים מהם למדו ב-10 האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר כמו: הרווארד ו-MIT.

האמת אפילו יותר אפורה. לאחרונה כלכלנים הראו שהעולם המערבי לוקה ב”סינדרום גטסבי הגדול": בארצות בהן האי-שיוויון גדול יותר, הניידות החברתית נמוכה יותר. בדיוק כמו בסיפור של סקוט פיצג'רלד בו גטסבי חשב שיוכל לעלות בסולם החברתי, אך בפועל מתברר כי רק העשירים "האמתיים" הם חלק מהאליטה. אם כן, נראה כי הטיפוס במדרגות הסולם, קיים אולי בחלום יעקב אבל רחוק מהמציאות של העולם המערבי.

האשליה כי לימודים אקדמיים, יאפשרו לאדם לשנות סטטוס חברתי, התנפצה במערב. כעת ברור לכלכלנים כי מסלול ההמראה למעמד הגבוה חייב לעבור דרך אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. קחו לדוגמה את הצעירים של אירופה. אחרי שהבטיחו להם שתואר אקדמי יביא עמו מפתחות לחיים טובים, מה שציפה להם בתום לימודיהם היו אפס אפשרויות לקידום ואבטלה מתמשכת. בארה"ב, האבטלה אמנם נמוכה יותר אך הצעירים קורסים תחת נטל ההלוואות שלקחו למימון לימודיהם. לעומתם, ילדי האליטה יוצאים מדלתות האוניברסיטה היוקרתית היישר למשרות הנחשקות במשק עם משכורות גבוהות.

לשמחתנו, זה עדיין לא המצב בישראל. כמובן שזה לא אומר כי לצבע הכפית עמה נולדתם בפה אין השפעה, אך לכישורים ולהשקעה בלימודים עדיין יש כוח לשנות את מקומכם בחברה הישראלית. למה אנו כה שונים בעניין זה מארצות המערב?

שני המרכיבים החשובים למוביליות בישראל הם הצבא וההומוגניות היחסית של ההשכלה הגבוהה. אם מסתכלים על הצבא, אפשר למצוא רשימה מכובדת של בכירים אשר הגיעו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הוכיחו את כישוריהם והתקדמו.

הסיבה השנייה קשורה להומוגניות ההשכלה הגבוהה. מחקרים עדכניים הראו שפער בתקציבים בין האוניברסיטאות היוקרתיות לבין יתר המוסדות, מקטין את המוביליות החברתית. בישראל ההבדלים ברמת התקציבים בין כלל האוניברסיטאות, קטנים משמעותית מההבדלים שקיימים בארה"ב. לכן המוביליות כאן גבוהה יותר מרוב ארצות המערב (למעט הארצות הנורדיות). זו בשורה טובה, ומכיוון שזהו השיעור העשירי והאחרון בסדרת השיעורים שלנו, ניסיתי לסיים בנימה אופטימית.

אך בכל זאת, לא הכול ורוד. יש בישראל קבוצות שלא מגיעות כלל להשכלה הגבוהה, ישנם גם סקטורים שלמים שלא לומדים ולא משתתפים בשוק העבודה. לכן, לאורך השנים, כל המערכת החברתית של ישראל עשויה להשתנות, ועלינו להפנים כי למרות היותם מיעוט היום, הם הרוב שבדרך.

לכן, לקראת צום י"ז בתמוז, ברצוני להזכיר את הכתוב בגמרא במסכת ברכות: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן". ובמילים אחרות, הדרך לשמור על ישראל משגשגת היא באמצעות יצירת מציאות שבה כולנו לומדים, עובדים, ועולים בסולם החברתי לפי כישורינו ולא לפי דרגת הקרבה שלנו לאלון חסן ודומיו.

פרופ' אליס ברזיס היא ראש מרכז אהרון מאיר, במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות