נציגים של אף אחד

מאז הבחירות האחרונות, חלה התקדמות משמעותית לאישור הצעות חוק לשינוי שיטת הממשל, תוך הסכמה גורפת וחוצת סיעות בנוגע לסעיפים קריטיים כמו העלאת אחוז החסימה, הצורך ברוב מיוחד להפלת הממשלה והקטנת מספר השרים וסגניהם. בפועל, כל ההצעות הללו הן נגזרת ממסקנות ועדת מגידור לבחינת מבנה הממשל, אותה הקמנו לפני מספר שנים. הנושא המרכזי שהנחה את עבודת הוועדה היה שיטת הבחירות בישראל וכיצד ראוי שתבוא לידי ביטוי במתכונתה האידיאלית. בפועל, שאלה זו לא נבחנה במסגרת הצעות החוק הנוכחיות ומסקנותיה לא באו לידי ביטוי באף אחת מההצעות שהוגשו לאישור.

לפני כחודש ימים העלה חבר הכנסת דוד רותם את הצעת החוק בנושא זה מטעם מפלגת "הליכוד ביתנו" ואף הצליח להעביר את ההצעה בוועדת שרים לענייני חקיקה ובהצעה טרומית בכנסת. בשבוע שעבר העביר הצעה דומה ח"כ רונן הופמן ממפלגת "יש עתיד". כל הסעיפים שנכללו לבסוף בהצעות החוק מבוססים על ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו טרם הקמת הממשלה ויעלו לאישור הכנסת כבר במושב הכנסת הקרוב. על מנת לקדם את אישור ויישום הצעות החוק, רצוי ששתי ההצעות יאוחדו לכדי הצעה אחת שתהיה מקובלת על שתי המפלגות - כך שיגדל הסיכוי לאישורה בכנסת באופן משמעותי.

שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מיושנת ואינה עולה בקנה אחד עם רחשי הציבור. כאשר המדינה מוגדרת כאזור בחירה אחד, לא קיים בפועל ייצוג הולם לכלל האזרחים בישראל. נציגי הפרלמנט בישראל חוששים לשלב מרכיב אזורי בשיטת הבחירות הקיימת כיוון ששינוי כזה עלול לעלות להם, בסופו של יום, בכיסאם. תמוה שהדבר שנציגי הציבור חוששים ממנו ביותר הוא שהאזרחים יתעוררו בוקר אחד ויבינו, שהאנשים שלהם הצביעו עד היום, לא משקפים בצורה מלאה את האינטרסים שלהם. נדמה כי אותו חשש הוא שמוביל את נבחרי הציבור להימנע מלחשוף את בעיית אי הייצוג והפגיעה המתמשכת באינטרס הציבורי הקיימת בשיטת הבחירות הנוכחית.

בארצות הברית, נציגי הסנאט ובית הנבחרים, הם נציגים אזוריים כשלכל מדינה קיים ייצוג בבית הנבחרים, שהנו יחסי למספר תושביה, וכך גם בסנאט, בו מכהנים שני סנאטורים מכל אחת מהמדינות. המושג "נציג ציבור" או "שליח ציבור" מאבד ממשמעותו כשמדובר בפוליטיקה הישראלית. שהרי איזה ציבור מייצג כל אחד מהפוליטיקאים? עד כמה חשוב להם לקדם אינטרסים של קהל מסוים או אוכלוסייה מסוימת? במרבית המקרים, האינטרסים היחידים שהפוליטיקאים דואגים להם, הם שלהם עצמם, או במקרה הטוב של חברי המרכז, חברי הוועדים ומעגלים אינטרסנטיים נוספים. לאזרח בישראל אין שום יכולת להביע דעה או לקחת חלק בקביעת ההחלטות של אחד המשרדים. מעבר לכך, אין לו מי שישמיע את קולו ויכוון את אופן ביצוע ההחלטות כך שיתאימו לסביבה ולקהילה בה הוא חי.

הייצוגיות מתחילה בדברים הקטנים. במרבית הדמוקרטיות המערביות קיימים אזורי בחירה כאשר חלק מחברי הפרלמנט נבחרים באזורים השונים וחלקם בבחירות ארציות. כאשר קיימים אזורי בחירה מרובים, מרגישים התושבים בכל מקום בו הם גרים כי יש להם השפעה על קבלת ההחלטות המשפיעות על חייהם. הדבר מתאפשר הודות לשיטה הרווחת על פיה האזרח לוקח חלק מעשי בבחירת הדמויות שהוא חושב שיהיו שראויות לייצגו במרחב האזורי. כך לדוגמה, כל אזרח בעיר קטנה יכול להשפיע על בחירת ראש מערך כיבוי האש, האחראי על תחום המחוז במשטרה ואפילו על תקצוב החינוך באזור מגוריו. הנציגים חייבים לפעול על פי הוראות בוחריהם הניתנות להם באופן ישיר ללא אפשרות לסטות מהן.

באם היה מתווסף לשיטת הבחירות במדינת ישראל המרכיב האזורי, הייתה מתגלה תחושה אמיתית של מחויבות עמוקה וכנה של הנבחר כלפי בוחריו. הוספת מרכיב זה גם תאפשר מרחב פעולה גדול לקבוצות לחץ בציבור שלהן מניעים חזקים לשנות החלטות שייטיבו עם הקבוצה אליה הם שייכים, ויקדמו אינטרסים מבית שיסייעו לשנות את המציאות היומיומית שלהם, באופן נקודתי אך מכריע. וכמובן שאז ורק אז, תהיה לנו פוליטיקה אחרת, שתהיה מובלת על-ידי חברי פרלמנט צעירים ורעננים.

הכותבת נמנית על מייסדי המרכז הישראלי להעצמת האזרח