צילום: אוראל כהן
הסיכוי לא מפצה על הסיכון
כשאג"ח ממשלתית נסחרת בתשואה של 1.6%, ריבית של 4%-3% על אג"ח קונצרנית נראית כמו מציאה
72% מההנפקות של איגרות החוב הקונצרניות מתחילת 2013 היו ללא בטוחות. בהסתכלות ראשונית זה לא נראה נתון כל כך שלילי, זו אכן התקדמות לעומת שנים שעברו. אלא שסביבת הריבית הנמוכה מעצימה את אבסורד ההנפקות - מצד אחד הביקושים עולים ומצד שני הריביות יורדות.
קרוב ל־20 מיליארד שקל גייסו החברות בבורסה של תל אביב במחצית הראשונה של 2013. עבור המוסדיים, אותם גופים שעושים שימוש בחסכונות של כולנו, זה היה סכום קטן. עובדה - הביקושים בשלב המוסדי בהנפקות יכלו לפרנס לפחות עוד הנפקות בהיקף של 13 מיליארד שקל. ברוב ההנפקות הזרימו המוסדיים סכום הגדול בהרבה מסכום ההנפקה בפועל.
התנפלות המוסדיים על הסחורה והסכמתם להשתתף בניסוי הנוכחי בשוק ההון הם עוד אחד מהעיוותים (הרבים) שיוצרת סביבת הריבית האפסית. כאשר אג"ח ממשלתית צמודה לעשר שנים נסחרת בתשואה של 1.6%, ועל מק"מ של בנק ישראל לשנה מקבלים ריבית של 1.25% - אין פלא שריבית של 3%–4% על אג"ח קונצרנית נראית כמו מציאה שכדאי לעוט עליה.
התשואה לפדיון של מדד תל־בונד 20 עומדת על כ־1.55%, צמוד למדד. ובמצב כזה, כאשר חברות השורה הראשונה מגייסות בחינם, אז גם חברות השורה השנייה רוצות להצטרף לחגיגה ולגייס בחצי חינם. הריביות האפסיות גרמו לריביות נמוכות להיראות מפתות, ובדרך מעוותות את כל מה שידוע על סיכונים.
בתשואות הנוכחיות הסיכוי לא מפצה על הסיכון. מי שקונה אג"ח בלי בטוחה ובריבית נמוכה יודע מה הוא יקבל אם הכל ילך כשורה - ריבית כמעט אפסית. אבל אנחנו לא יודעים האם הסיכון שווה לנוכח התשואה.
מיתון עמוק, טלטלה בעולם העסקי או אפילו עליית ריבית עתידית יכולים להפוך את הניירות המונפקים לסחורה חסרת ביקוש. בינתיים, עד אז, המשתתפים בהנפקות ממשיכים להתנהג כאילו הם חיים בעולם ללא סיכונים.
2 תגובות לכתיבת תגובה