היסטוריה קצרה - נפילתן של קרנות הגידור

קרנות גידור הן קרנות המתמחות בהשקעות מתוחכמות באסטרטגיות שונות באמצעות שימוש במכשירים פיננסיים כמו מינוף, מסחר באופציות או מכירה בחסר.

קרנות הגידור הן פרטיות ולרוב מאוגדות כשותפויות מוגבלות (LP).

באופן תיאורטי, באסטרטגיית ההשקעה שלהן אמורות קרנות הגידור לספק תשואות גבוהות בסיכון נמוך יחסית, ומטרתן להרוויח תשואה שאינה תלויה בתנודתיות השווקים הפיננסיים. במילים אחרות - "אלפא" (תשואה מוחלטת) גבוהה, ו"ביתא" (מתאם לתנודתיות השוק) נמוכה.

ברנרד מאדוף - תחילת השינוי | צילום: אי פי איי

השימוש באסטרטגיות השקעה שונות אמור "לגדר" את סיכויי הקרן להפסד.

הגידול המשמעותי של תעשיית קרנות הגידור התרחש בין 2000 ל־2008. התעשייה, שהתחילה בשנת 1990 ב־600 קרנות בלבד, הצליחה להכפיל את עצמה כעבור שנתיים בלבד לכ־1,100 קרנות, וזו היתה רק ההתחלה.

ב־1995 שוב הוכפל המספר לכ־2,300 קרנות ובשנת 2002 כבר נספרו כ־5,400 קרנות בעולם.

אולם, משנת 2008 החלה להצטמק התעשייה בעקבות פדיונות גדולים, ברובם על רקע פרשת ברנרד מאדוף והמשבר הכלכלי העולמי.

בשנת 2010 התייצבה התעשייה בהיקף הנמוך ב־10% מרמתה ב־2008: נוהלו בה כ־3 טריליון דולר באמצעות כ־10,000 קרנות ובסוף 2012 נרשמו כ־9,000 קרנות גידור בעולם. מספר זה שומר על יציבות וקרוב לשיא כל הזמנים שנרשם בשנת 2007.

60%–70% מקרנות הגידור נמצאות בארצות הברית, רובן בניו יורק, 10%–15% נמצאות בלונדון, והשאר מפוזרות ברחבי העולם.