כמה חברות ממשלתיות צריך כדי לנהל בדיוק את אותו הדבר?

9 חברות ממשלתיות שונות לניהול קרנות השתלמות, 3 חברות שמנהלות כ־1,300 דירות בדיור הציבורי בזמן שעמידר מנהלת 41 אלף דירות, 3 חברות שונות לפיתוח רצועת החוף של תל אביב - והיד עוד נטויה.  

רק בשבוע שעבר חשף "כלכליסט" את פעילותה של "חברת תחנות ייצור חשמל" שהיתה אמורה לקדם ייצור חשמל פרטי בישראל, אך כבר ארבע שנים לא ממש עושה דבר מלבד לשלם לבכיריה שכר על חשבון משלם המסים. כעת מעלה בדיקת "כלכליסט" כי מתוך 98 חברות ממשלתיות או חברות בשותפות בין המדינה לגורמים אחרים, המופיעות בדו"ח השנתי של רשות החברות לשנת 2012, מסתתרות להן עשרות חברות נוספות במגוון תחומי עיסוק שעל פניו לא ברור מה הצידוק לקיומן.

אפשר להתייעל בקלות

רשות החברות עצמה מגדירה מתוך ה־98 רק 13 חברות כ"חברות עיקריות" - שהן חברות גדולות כמו חברת החשמל, הנמלים והתעשיות הביטחוניות, המייצרות 94% מההכנסות של החברות הציבוריות ומחזיקות ב־97% מהנכסים. יתר 85 החברות הלא־עיקריות עולות ברבים מהמקרים מיליוני שקלים למדינה בכל שנה.

לפי הדו"ח, החברות הלא־עיקריות העסיקו 4,658 עובדים נכון לסוף 2012, לא כולל דירקטורים - עלייה של 7.5% לעומת 2011. לרבות מהחברות האלה יש מנכ"ל שצריך לקבל שכר וזקוק לעוזרים, למזכירים, ליועצים ולפעמים גם לנהג. החברות זקוקות גם לחשב שיגיש דו"ח שנתי לרשות החברות, למשרד רואי חשבון שיבקר את הדו"חות הכספיים, ולמבקר פנים שיקפיד על מינהל תקין. כמו כן, נדרש כמובן לשכור משרדים כדי לאכלס את כל העובדים האלה. ההערכה הצנועה ביותר לעלות לתפעול של חברה ממשלתית במבנה הכי רזה ובסיסי שיכול להיות מחייבת את המדינה להוציא 2.5–3.5 מיליון שקל בשנה. לא זול.

את הכסף הזה ניתן לחסוך במגוון דרכים - כך למשל במקרה של חברות הדיור הציבורי הקטנות שניתן למזג לחברה גדולה אחת כדי לחסוך את עלויות המטה האלה בכל חברה; את קרנות ההשתלמות שהמדינה מפעילה עם איגודי עובדים ניתן לאחד לחברה אחת או אפילו להעביר את כל פעילותן לאחד מבתי ההשקעות; ואת רצועת החוף בתל אביב אפשר להעביר לאחריות העירייה.

כדי לטפל בבעיות האלה אפילו לא חייבים להפריט את החברות. אחרי הכל, אין שום סיבה שהמדינה לא תטפל בכוחות עצמה בנושאים כמו דיור ציבורי, למשל. אבל המצב הקיים, שבו הפעילות מתבצעת באמצעות כמה חברות שלכל אחת דירקטוריון והנהלה נפרדים, גוזל משאבים שלא לצורך - וניתן פשוט לאחד את כל החברות לחברה ממשלתית אחת. במקרים אחרים, כמו פעילות המדינה בקרנות השתלמות, נראה כי דווקא עדיף להעביר את הפעילות לבתי ההשקעות הפרטיים, ולו רק כדי לבטל את חשיפת המדינה לתקלות בפעילות הקרנות.

יש מי שהמצב נוח עבורו

מאבדים את הערך באוצר לא מבינים את הנזק האמיתי אמנם ריבוי החברות אינו הגורם לבור התקציבי, אבל הנזק הערכי שהוא יוצר בלתי מבוטל גיל קליאן, 2 תגובותלכתבה המלאה

אם המבנה הזה של ריבוי חברות שאף אחד לא צריך הוא סתם נטל על תקציב המדינה, אז מדוע הוא ממשיך להתקיים? אחת הסיבות היא העובדה שהחברות הללו מספקות למשרדי הממשלה, לרשויות המקומיות ולאיגודי העובדים הרבה משרות - משרות של דירקטורים (בשכר או סתם בשביל הכבוד), של מנכ"לים, של יועצים ועוד. קשה לראות את השר או העסקן המפלגתי שיוותרו מרצונם על כיסאות ריקים שאפשר למלא.

מעבר לכך, פירוק החברות המיותרות הוא מלאכה בירוקרטית סבוכה הדורשת מרשות החברות משאבים גדולים מאוד למאבק בחברה הממשלתית (שמן הסתם לא רוצה שיסגרו אותה), ולפעמים גם במשרד המופקד על אותה חברה (שלא רוצה לאבד מקור כוח). במונחי משרד האוצר, החברות האלה מסבות נזק קטן יחסית של כמה מיליונים בודדים בשנה או פחות מכך, כך שאין ממש אינטרס "להעיר את המתים" ולהתחיל לסגור אותן או למזג אותן לגופים גדולים ויעילים יותר. כלומר, ישנו אינטרס שנקרא ניהול יעיל ותקין של המגזר הציבורי - אבל הוא לא תמיד מנצח.

ועוד משהו, מאז שדורון כהן פרש מתפקיד מנהל רשות החברות הממשלתיות לפני יותר משנה, הכיסא של האחראי לכל החברות הממשלתיות נותר ריק. בהתחלה היתה זו ועדת האיתור שלקח לה הרבה זמן, אחר כך בחירות, ועכשיו ממתינים להנעת ההליך מחדש בהובלת שר האוצר יאיר לפיד, שאמור למנות את יורשו של כהן. בלי מנהל רשות חברות פעיל קשה לראות את המצב הזה משתנה.

דיור ציבורי: חמש חברות ממשלתיות שונות לאותה הפעילות

למה צריך 10 עובדים לניהול של 151 דירות?

חברות שמנהלות מאות דירות בודדות בדיור הציבורי נהנות ממנגנון ניהולי זהה לזה של עמידר, המנהלת עשרות אלפי יחידות

מרגיז לראות במגזר הציבורי שתי חברות שעושות כמעט את אותו הדבר, כשכל אחת מחזיקה מנגנון ניהול נפרד שמבזבז כספי ציבור. בתחום הדיור הציבורי אפשר לראות חמש חברות כאלה - שמפעילות דיור ציבורי עבור זכאים או דיור מוגן לקשישים, וחלקן גם יוזמות פרויקטים חדשים ועוסקות בפינוי־בינוי. כל חברה מעסיקה מנכ"ל משלה, דירקטוריון משלה, יועצים משפטיים, רואי חשבון ועובדים נוספים - בלי לחסוך.

החברה הגדולה ביותר בדיור הציבורי היא חברת עמידר, השייכת במלואה למדינה, ומפעילה 41 אלף יחידות דיור ציבורי. בתחום פועלת גם חברת עמיגור, שלה 13 אלף יחידות דיור, אך היא שייכת לסוכנות היהודית ולא קשורה לרשות החברות.

מי שכן קשורות לרשות החברות הן ארבע חברות נוספות, שהוקמו בשותפות בין המדינה לרשויות מקומיות, שמנהלות כל אחת כמה מאות יחידות דיור. זאת כשבעמידר מנהלים כמות גדולה פי 20.

חברת חלד הפתח־תקוואית מנהלת 151 יחידות דיור (יח"ד), פרזות הירושלמית 818, ואילו שקמונה החיפאית מנהלת 380 יחידות דיור. חריגה מעט בנוף היא חברת חלמיש התל אביבית, שמפעילה 1,900 יח"ד. כל החברות הללו מעסיקות גם כמות עובדים קטנה משמעותית לעומת 500 עובדי עמידר, אך המנגנון הניהולי כמעט זהה בכולן.

ניתן לראות זאת כאשר מחשבים את היחס בין הדירות המנוהלות בחברה למספר העובדים בה.

היות שאין פערים גדולים בין רמת השירות שמספקות החברות, ניתן להניח שכשעובד מנהל כמות גדולה יותר של דירות, פעילות החברה יעילה יותר. בעמידר היחס הזה עומד על 82 דירות לעובד, בחלמיש היחס הוא 45 דירות לעובד, וכשמגיעים לחברות הקטנות יותר התמונה הופכת ברורה לחלוטין: בשקמונה היחס הוא 18 דירות לעובד, ובפרזות ובחלד 15 דירות לעובד.

ומה לגבי ההנהלות? למרבה האירוניה בעמידר נמצאו מעט דירקטורים ביחס לאחיותיה המוניציפליות.

בעמידר מכהנים 9 דירקטורים בלבד, לעומת 12 בחלמיש ושקמונה (כל אחת) ו־13 בפרזות. רק בחלד יש פחות דירקטורים - 6 - אבל עדיין לא ברור מדוע צריך לשמור על מנגנון ניהולי נפרד לפעילות כל כך קטנה. בסך הכל מכהנים בכל חברות הדיור הציבורי שתחת רשות החברות הממשלתיות 52 דירקטורים.

לפניית "כלכליסט" למשרד הבינוי והשיכון האחראי על החברות, השיב אריאל לוין, סמנכ"ל בכיר למימון ותקציבים במשרד, כי "יש מגמה ורצון לאחד את החברות תחת מספר קטן ככל האפשר של חברות. זה נכון שיש חיסרון ענק בחברה קטנה. לגבי פרזות יש החלטת ממשלה להעביר לעמידר או עמיגור. שקמונה עוד בסימן שאלה, אבל הכיוון הכללי לאחד אותה עם חברה אחרת. מכל מקום משרד השיכון לא אדון לעצמו - יש עיריות ונציגים של העיריות, חלקם מוכנים, חלקם לא מוכנים - זה תהליך מורכב. כל התהליך הוא מאוד קשה ובירוקרטי".

ברשות החברות אמרו בתגובה לפניית "כלכליסט" כי "מדיניות הממשלה, כפי שנקבע בהחלטות הממשלה מהשנים 2009–2010, היא למזג את מערך ניהול הדיור הציבורי ואכן כך פועלת הממשלה - למיזוג מערך זה לשתי חברות: עמידר ועמיגור.

"רשות החברות השקיעה מאמצים בשנים האחרונות לבצע מהלך של מכירת אחזקותיה לעיריות הרלוונטיות או לפעול לפירוק החברות, אך מגעים אלה מול עיריית חיפה ועיריית פ"ת לא צלחו".

קרנות ההשתלמות: למדינה אין יתרון על השוק הפרטי

מה הטעם בניהול קרן השתלמות נפרדת לכל מקצוע?

אמנם הקרנות לא צוברות הפסדים, אבל גם לכל אחת מהן יש מנגנוני ניהול נפרדים. המדינה רומזת שההסתדרות היא שמונעת מהן להתמזג

ניהול קרן השתלמות זה חתיכת כאב ראש. כל הזמן צריך לספק תשואות טובות כדי לא לאבד לקוחות לבתי ההשקעות המתחרים, לעמוד ברגולציה המוטלת על גופי שוק ההון ולעקוב אחר השוק יום־יום, דקה־דקה, כדי לאתר הזדמנויות ולברוח בזמן מהחלטות כושלות. לכן קצת מפתיע לראות את מדינת ישראל, שלא מפגינה בדרך כלל את הדינמיות הדרושה משחקנים בשוק ההון, פועלת בשוק באמצעות לא פחות מתשע חברות מנהלות שאחראיות על מגוון של קרנות השתלמות.

המדינה הקימה את החברות המנהלות קרנות השתלמות בשותפות עם ועדי עובדים עבור מורים וגננות, שופטים, עובדים סוציאליים, עובדי מדינה, הנדסאים וטכנאים, ביוכימאים ומיקרוביולוגים ואפילו אקדמאים במדעי החברה והרוח. כל הקרנות פועלות כקרנות ללא כוונות רווח, דמי הניהול שלהן מזעריים - 0.2%–0.4% מהיקף הנכסים בשנה (לעומת 1% ומעלה לקרנות השתלמות שפתוחות לקהל הרחב בבתי ההשקעות הגדולים), והוצאות הקרן צמודות לדמי הניהול. כלומר, אם אין דמי ניהול - אין הוצאות. גם השכר בקרנות האלה יחסית צנוע ועומד על כמה מאות אלפי שקלים בשנה בדרך כלל. בסופו של דבר הקרנות לא צוברות הפסדים, אז הן גם לא ממש מפריעות לאף אחד.

אבל השאלה הגדולה היא מדוע להפעיל מנגנון נפרד לכל קרן, ולא לאחד את כל הקרנות לקרן אחת? כיום כל קרן מפעילה ועדת השקעות משלה, מתקשרת עם בנק או בית השקעות לניהול נכסי הקרן, מפעילה אתר אינטרנט משלה, ועוד שורה של דברים שהיו יכולים להתבצע במשותף ולחסוך כסף לעמיתים שמשקיעים בהן את כספיהם. וגם כאן, כמו בכל חברה ממשלתית, כל תשע הקרנות משלמות משכורות לנושאי משרה, לחברי דירקטוריון ועוד.

כמו כן, רבות מהקרנות האלה מנהלות נכסים בהיקף נמוך. למעט קרן המורים והגננות שניהלה יותר מ־10 מיליארד שקל נכון לסוף מאי, קרנות כמו השופטים, המשפטנים, העובדים הסוציאליים ועוד מנהלות נכסים בהיקף של מאות מיליוני שקלים בודדים בלבד. היקף הנכסים הנמוך מייצר דמי ניהול נמוכים עבור הקרן, שעלולים לא להספיק כדי לממן פעולות הכרחיות עבור הקרן - לפעמים פעולות שנדרשות מהרגולטור כגון מנגנוני בקרה בהיקף מסוים. אמנם הקרנות הקטנות מצהירות בדו"חותיהן כי הן מיישמות את כל מנגנוני הבקרה הדרושים, וגם רואי החשבון המבקרים חותמים על כך, אך בשיחות עם "כלכליסט" טענו בכירים במערכת כי הם חוששים שהגופים הקטנים מתקשים או יתקשו ביישום כל הדרישות הרגולטוריות במלואן.

כשחושבים על החשיפה הפוטנציאלית של המדינה לכל תקלה או בעיה שעלולה לצוץ בהתנהלות אחת הקרנות הללו, קשה להבין מדוע היא לא מעבירה את הפעילות לטיפול אחד מבתי ההשקעות הגדולים, תוך הבטחה לשמירה על דמי ניהול נמוכים. הכסף שייחסך מביטול המנגנונים המשותפים של כל הקרנות האלה יכול להפוך את העסקה הזאת לאטרקטיבית מאוד עבור כל הצדדים.

מסתבר שגם ברשות החברות מסכימים שבעלות המדינה על קרנות ההשתלמות מיותרת, אבל רומזים על כך שההסתדרות היא הגורם המעכב את איחוד הקרנות. לדברי רשות החברות, "המדינה מחזיקה בשותפות עם הסתדרות העובדים ב־11 קרנות השתלמות. קרנות אלה מנהלות כ־23% משוק החסכונות בקרנות ההשתלמות. כפי שנעשה בשאר השותפויות של המדינה עם גורמים שונים, גם כאן להסתדרות וטו על יכולת המדינה להעביר מניותיה.

"רשות החברות מנסה מזה שנים לצאת מאחזקותיה בקרנות אלו, הן במתווה של מיזוג הקרנות או במסגרת מכירה. מדיניותנו זו נובעת מכך ששוק זה הינו דינמי ותחרותי ומפוקח על ידי אגף שוק ההון ולכן אין צורך במעורבות ממשלתית במקרה זה. לנוכח הצורך בקבלת הסכמת ההסתדרות, כאמור, בשנים האחרונות רשות החברות, יחד עם אגף שוק ההון, מנהלת דיונים רבים עם נציגי הסתדרות העובדים במטרה לסיים אחזקות המדינה בקרנות, במתווים שונים".

חופי תל אביב: כל עוד יש רווחים, אין סיבה להתייעל

כמה חברות צריך כדי לנהל את רצועת החוף של תל אביב?

משרדי התיירות והתחבורה אחראים לפיתוח החוף, ולא עיריית תל אביב

מסתבר שלא פחות משלוש חברות שונות נזקקות על מנת לנהל את חוף הים של תל אביב - אוצר מפעלי ים מנהלת את נמל תל אביב, חברת אתרים מנהלת את הטיילת, המרינה וחלקים נוספים של קו החוף, והחברה לפיתוח יפו העתיקה מנהלת את החופים בשטחה של יפו. כל החברות האלו עשו עבודה טובה בפיתוח האזורים שעליהם הן מופקדות בשנים האחרונות, אבל למה צריך שלוש חברות שונות, עם מנגנונים מקבילים, העוסקות בפעילות דומה אם לא זהה לחלוטין?

היות שמדובר בחברות שמייצרות רווחים, נראה שאף גורם לא ממהר לוותר עליהן - גם אם הן פועלות בחוסר יעילות והיו יכולות לייצר רווחים גדולים יותר למדינה. כמו כן, במקרה הזה איחוד בין החברות יהיה משימה מורכבת, שכן על אוצר מפעלי ים מופקד משרד התחבורה (חלוקה היסטורית שנובעת מהתפקוד הישן של המתחם כנמל) ועל אתרים והחברה לפיתוח יפו העתיקה מופקד משרד התיירות.

צילום: יובל חן

לשאלת "כלכליסט" מדוע משרד התחבורה אינו מעביר את החברה למשרד התיירות, ענה המשרד כי "נמל תל אביב מוגדר עדיין כנמל. שר התחבורה מבקש להחזיר את הפעילות הימית של תיירות ופנאי לשטחו הימי של הנמל העברי הראשון בישראל ולממש בכך את תפקידיו הימיים של משרד התחבורה".

אבל למה בעצם חברות ממשלתיות צריכות לפתח את רצועת החוף ולא עיריית תל אביב? משרד התיירות טוען כי "מדובר בחברות שהוקמו לפני עשרות שנים כחברות מעורבות של הממשלה ושל העירייה. לגבי הטענה לניהול לא יעיל - מדובר בחברות ציבוריות המפוקחות כחוק".

מרשות החברות נמסר כי "מדיניות רשות החברות היא להעביר את אחזקות המדינה בחברות אלה לידי עיריית ת"א, או כמהלך מקדים למזג את שלוש החברות לחברה אחת מבחינה ניהולית או תחזוקתית. המורכבות בעניין זכויות המקרקעין המצויות בתחום החברה יוצרות חסמים לא מעטים ליישום הרפורמה".

מוסדות חינוך: בתי ספר במימון רשות החברות

למה חברות ממשלתיות אחראיות לניהול בתי ספר?

שבעה בתי ספר מעסיקים רואי חשבון ומייצרים דו"חות כספיים בכל שנה

בקרב 98 החברות הממשלתיות שתחת רשות החברות יש חמש חברות שמנהלות בתי ספר ומוסדות חינוך - חברת הכפר הירוק, שמפעילה את המרכז החינוכי סמוך למחלף מורשה, החברה לחינוך ימי, שמפעילה את בתי הספר הימיים בעכו ומכמורת לצד תיכון חקלאי ראמה, כפר הנוער מאיר שפיה, מקווה ישראל ומדרשת שדה בוקר. כל החברות האלה נמצאות באחריות משרד החינוך, חלקן בשותפות עם משרד הביטחון כמו בבתי הספר הימיים, ולפעמים בשותפות עם גופים כמו כל ישראל חברים או יד בן גוריון.

צילום: אמיר ריינר

במשותף, חברות אלה מעסיקות 32 דירקטורים, והפעילות כחברה ממשלתית מצריכה מהן להציג בכל שנה דו"חות כספיים לפי תקני החשבונאות המקובלים - חובה שאינה נדרשת מבתי ספר רגילים ומייצרת לא מעט עלויות של רואי חשבון, מבקרים וכדומה.

במשרד החינוך הסבירו כי הם מתקצבים את בתי הספר כאילו הם בתי ספר רגילים מן המניין, כשכל העלויות הנוספות שנובעות מהיותם של בתי הספר חברות ממשלתיות ממומנות למעשה על ידי רשות החברות.

הסיבות להפעלת בית ספר תחת חברה ממשלתית הן מגוונות - מבעלות היסטורית על קרקע בית הספר ועד שותפויות עם גופים פרטיים או עמותות המממנות את המוסד. עם זאת, גם עבור המוסדות האלה ניתן למצוא פתרונות חלופיים ואולי זולים יותר. כך למשל, ניתן להעביר את הקרקעות לחברת נכסים ואת פעילות בתי הספר לתוך משרד החינוך.

ממשרד החינוך נמסר: "מספר כפרי נוער מוגדרים כחברות ממשלתיות בהתאם להחלטה שהתקבלה לפני עשרות שנים על ידי ממשלת ישראל. כפרי הנוער ממומנים ומפוקחים על ידי המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך בגין פעילותם החינוכית, בעוד רשות החברות אחראית על מינוי הדירקטורים וההתנהלות התקציבית של החברה".

מרשות החברות נמסר: "דבריכם בכתבה קולעים גם כאן לעמדת רשות החברות בנושא".