צילום: עמית שעל
באוצר לא מבינים את הנזק האמיתי
אמנם ריבוי החברות אינו הגורם לבור התקציבי, אבל הנזק הערכי שהוא יוצר בלתי מבוטל
את אנשי האוצר הבעיה הזו מרגיזה, אבל לא מטרידה במיוחד. לא מדובר פה בכישלונות ניהוליים מהדהדים כמו אגרקסקו או חששות לשחיתויות כמו בנמלים, אלא בסיפורים קטנים. אחרי הכל, גם אם מחר בבוקר כל החברות האלה ייסגרו או יאוחדו, החיסכון לקופת המדינה לא יעלה על כמה עשרות מיליוני שקלים. מדובר בכסף קטן עבור משרד האוצר, שצריך בימים אלה לסתום חורים של מיליארדים בתקציב.
אבל אנשי האוצר שמסתכלים על הבעיה דרך משבצות האקסל מפספסים את המשמעות והנזק האמיתיים שבחברות האלה. בזבוז כספי ציבור הוא נזק משני בלבד - מדובר פה באובדן ערכים.
הניתוק מהציבור מתחיל כאן
כאשר אדם מתמנה לתפקיד מנכ"ל או יו"ר חברה ממשלתית שאין בה צורך אמיתי, הוא יודע היטב שאין בה צורך. למרות זאת, הוא ממשיך לקום בכל בוקר לעבודה ומבזבז את כספי הציבור על כיבודים ותועלת אישית במקום להודיע למקבלי ההחלטות בירושלים על הצורך לסגור את החברה שבראשה הוא עומד. הנזק הכספי מכל בוקר כזה, מכל פגישת דירקטוריון מיותרת בחברה מיותרת, משני. הנזק האמיתי הוא הניתוק בין העשייה הציבורית לערכים של יושר, שליחות ושירות.
איך אפשר לכמת את הנזקים האלה? את הניתוק ההולך וגובר בין משרתי הציבור לבין הציבור שהם אמורים לשרת? אתמול צוינו שנתיים לתחילת המחאה החברתית של 2011. מחאה שהשפיעה על הרכב הכנסת ועל תמחור מדף מוצרי החלב בסופרמרקט, אבל לא על המציאות של כולנו. המחאה הזאת לא היתה פורצת בלי הרגשת הנתק של הצעירים, האנשים העובדים, מהממשלה שמנהלת אותם ומהמגזר הציבורי שאמור לשרת אותם.
תשובות הממשלה לא מתקבלות על הדעת
הנתק הזה לא נולד בגלל חברות ממשלתיות מיותרות. אבל שוויון הנפש של כל משרדי הממשלה, לצד העיריות, האיגודים וכל הגופים האחרים שנותנים למצב הזה להמשיך ולהתקיים כבר עשרות שנים, הוא חלק מהתחושה שהמדינה מזלזלת בנו.
והזלזול הזה מחלחל למטה. הוא מתחיל בלשכת השר, זולג לפקידים ומגיע עד האיש שעונה לנו לטלפון בביטוח לאומי. את הזלזול הזה ניתן לחוש היטב גם כשמסתכלים על ריבוי החברות. כשמשרד התחבורה מצדיק את העובדה שהוא עדיין מחזיק בחברה הממשלתית המנהלת את מתחם הבילוי והקניות בנמל תל אביב בכך שהוא רוצה "להחזיר את הפעילות הימית" לנמל תל אביב, הוא מזלזל באינטליגנציה של כולנו. כאשר משרד האוצר ומשרד השיכון מסבירים לנו שלמרות החלטות ממשלה מ־2009 הם לא מצליחים למזג את חברות הדיור הציבורי, הם בעצם אומרים לנו, "מצטערים, אבל אנחנו לא מצליחים לעשות את העבודה שלנו".
במגזר ציבורי תקין התשובות הללו של משרדי הממשלה לא יכולות להתקיים. הנזק הערכי שלהן גדול מנשוא, הזלזול שהן מקרינות הוא בלתי נסבל. רק בחסות הזלזול הזה יכולים כל אנשי החברות הממשלתיות המיותרות לקום גם היום בבוקר וללכת לעבודה.
2 תגובות לכתיבת תגובה