אלבום והופעה: אביגייל רוז / "הפרעות"

יש שני סוגים של אמנים מופיעים. כאלה שנותנים כל מה שיש להם על הבמה, וגורמים לזה להיראות קל. וכאלה שנותנים את הכל, אבל קשה, ממש קשה להם - וזה מורגש היטב. אביגייל רוז שייכת ללא ספק לסוג השני.

קהל היעד: חובבי יוצרים אישיים שלא עושים את זה קל.

דבר המבקר: כמו בשירים שלה, רוז נעה כל הזמן בין חוסר ביטחון מכמיר לב להעזה על גבול החוצפה. ילדה־אשה כזו, שמספרת סיפורים קטנים של תסכול, התמודדות, מרד והשלמה. מהבחינה הזאת, גם האלבום החדש והקצרצר שלה וגם הופעת ההשקה מתאימים למגמה. אל תחפשו את האלבום בחנויות; הוא הופץ רק ב־500 עותקים פיזיים חתומים וממוספרים שיימכרו בהופעות ודרך עמוד הפייסבוק של רוז. למי שלא יספיק, מצפה רק עותק דיגיטלי.

מדובר בצעד שהוא משהו בין גחמה יצירתית להתפנקות, שרק מאשש את התדמית של רוז כמכונסת בעולם שלה. חוסר הביטחון וחוסר השקט שהיא משדרת באים לידי ביטוי הן בהופעה והן באלבום החדש, "הפרעות". היא מתנצלת על השם בזמן ההופעה, לא ברור למה. הרי רוז כבר יכולה לנוח על זרי הדפנה מבחינת ההישגים שלה - להיטים, שיתופי פעולה וקאברים מוצלחים. אבל היא משדרת כל העת מצוקה.

כשהאורגן שלה מתקלקל בהופעה, היא מספרת לקהל שבכלל היא אשמה, שכן שכחה לבצע שורה של טקסי מזל. רוב הזמן היא יושבת מכווצת מאחורי הקלידים, ורק כשהיא קמה לשיר ומצטרף אליה המפיק של האלבום החדש שי רוט - העסק מתעורר. פתאום יש חיים על הבמה, ותחושה של קינטיות וקשר עם הקהל והנגנים.

ההתעקשות של רוז "להתחבא" מאחורי הקלידים מיותרת, שכן הלהקה המצוינת שלה עושה היטב את העבודה, ומעניקה לשירים הישנים והחדשים כאחד מעטפת רוק משכנעת. חומרי האלבום החדש מעניינים, אבל פחות קומוניקטיביים מהחומרים שלה עד כה. בסינגל "עננים" (שהקליפ שלו מקסים) היא שרה: "משהו טוב קורה, לא צריך לפחד מזה / אני מקבלת את הטירוף הזה באהבה". אביגייל רוז סומכת על הקהל שלה, "הקהל החכם שלי" כפי שהגדירה אותו בהופעה, שיקבל גם את הטירוף שלה באהבה (הוצאה עצמית, 26 דק').

שורה תחתונה: אלבום תובעני יותר, הופעה שמלמדת לא מעט על הקשיים של רוז בקשר עם הקהל שלה.