אין לנו זמן לזה

הגעתי לרומניה לביקור עסקים לראשונה לפני כ-15 שנים כשאחת מהחברות הישראליות הגדולות שפעלו שם חשבה על רכישה של הבנק הגדול במדינה וביקשה את חוות דעתו של משרד רואי החשבון שעבדתי בו על העסקה.

בהפסקת הצהריים הלך הצוות כולו לארוחת צהריים עסקית במסעדה ובסופה ביקש השותף שניהל את הפרוייקט חשבונית מס, כמקובל. מאותו רגע התחיל מחול של שעה במסגרתה הביאו 3 אנשים ספרים גדולים, כתבו עשרות שורות וביקשו מסמכים מאיתנו, כמו היינו מבקשים לרכוש את המסעדה, או לכל הפחות מיליון דולר מתנה. 

הייתי עובד צעיר אז התביישתי לשאול לפשר הדבר ובערב, בשקט, שאלתי את המארח שלנו, מדוע היה צריך לעשות כזה "טררם" מבקשתנו לקבל חשבונית. המארח צחק ואמר: יש לזה שתי סיבות: האחת שיש המון פקידות ממשלתית ואין לה תעסוקה אז היא מייצרת לנו ניירת להכנה והשנייה היא שהמדינה לא רוצה לאפשר לחברות לקזז מע"מ ולכן מערימה קשיים על הוצאת החשבונית, לייגע אנשים ולעייף אותם.

עברו אומנם 15 שנים, אבל ישראל הולכת בכיוון של רומניה בצעדי ענק. הפכנו את בזבוז הזמן, בין על ידי טופסולוגיה ובין על ידי רגולציה ולעיתים סתם לצורך "כיסוי תחת" לרמה של אומנות. עשינו זאת עד לרמה שייבשנו את שוק העסקאות בארץ וגרמנו לשחקנים הזרים הבינלאומיים, שמבחינתם זמן הוא כסף להדיר רגליהם מכאן, או במקרה הטוב יותר לשבת על הגדר ולחכות שנשתנה. נתייחס לשתי דוגמאות מתהליכים חיים.

צילום: shutterstock

הסדרי חוב מסורבלים

דוגמה ראשונה לתהליך שמתרחש אצלנו ניתן למצא אצל כל מי שמעורב בהסדרי חוב. בעל השליטה או מטעמו נכנס לחדר בתחילת התהליך ומצהיר: אני רוצה ושואף ולתהליך קצר, מהיר והוגן. מיד כל האנשים המנוסים בחדר, יועצים, מלווים, נציגים, נאמנים וכו' מצחקקים ואומרים: כן כן, כולם אומרים את זה. התהליך יהיה ארוך וקשה, עם עליות ומורדות. למה? ככה. כי פשוט זה ככה.

בישראל החלטתנו לקדש את התהליך. לבזבז זמן. לאכול את המזומנים של החברה, להרוס את נכסיה כי כל הנהלת החברה מסורה לתהליך הסדר החוב, כאילו הוא העיקר החשוב, ולא נכסי החברה ותוצאת ההליך.

שחקנים זרים המתעניינים בחברות בדיסטרס בארץ בורחים בשל הזמן הרב הנדרש בכדי לסיים את התהליך ולהנות מפירות ההשקעה. בארה"ב תהליך הצ'פטר 11 מוגבל ב-4 חודשים בהם מכינים הצדדים תכניות המוגשות לאישור. ההחלטה על הסדר או פירוק נעשית על בסיס מידע רציני ועמוק המתקבל בידי כל הצדדים בזמן זה.

הרגולטורים בארץ הנפיקו חוזרים, הקימו ועדות וחוקקו חוקים ובהם הם מתייחסים לתהליך שצריך להעשות, לשקיפות, לאמות המידה, למינוי מומחים וכו'. קידוש התהליך ממש. אבל למרכיב אולי המהותי ביותר לזמן אין התייחסות.

חברת החשמל כמשל

דוגמה נוספת ניתן למצוא בחברת החשמל ששילמה כ-10 מיליארד שקל עודפים בשנה וקצת על עלות מקורות האנרגיה שלה בשל מחסור בגז הטבעי. מפעלים רבים עדיין משתמשים במקורות אנרגיה מיושנים, יקרים ומלכלכים, בשל העדר גז טבעי ותשתית הולכה ראויה.

מאגר לווייתן שהתגלה לאחרונה צפוי להפיק למשק הכנסות עצומות מייצוא גז, לאפשר לנו לשפר את החינוך והרווחה תוך קבלת תמלוגים והכנסות מיסוי של עשרות מיליארדים. החברות השותפות במאגר אף פעלו לגיוס שותף המתמחה בתחום, בכדי לייעל, לשפר ולקדם. הערך הכלכלי הגלום בכל שנה של דחייה שקול לפחות למחיר ההיוון שהוא עולה על 10%.

ואצלנו יש לכולם זמן. מקימים ועדות לקביעת שיעור הייצוא, עוצרים קצת, מחליפים ממשלה, דנים, מתייעצים עם יועצי התקשורת מה יגיד הציבור, חושבים שוב, מקבלים החלטה בממשלה, רגע, אולי זה בכלל עניינה של הכנסת ועוד ועוד ועוד.

בזבוז הזמן הפך לאומנות לאומית שלנו. הפחד מפני קבלת ההחלטות, הנראות הציבורית והביקורת משתק, ושוחק את ערך הנכסים של המשק הישראלי.

כולנו שמענו לאורך שנות צעירותנו כי המוח היהודי וההון האנושי הם הנכסים העיקריים שלנו. אומנם נמצאו משאבי טבע במדינתנו בשנים האחרונות, אך עדיין כולנו מסכימים כי אנחנו האנשים, הם הנכס העיקרי של מדינתנו. אנחנו חייבים לאמץ כללי התנהגות של מדינה מתקדמים, להבין שפיריון של הון אנושי מקורו ביעילות התנהלותית ולא רק באקדמיה, מחקר וחינוך.

בכדי שלא נתקדם לעבר רומניה של לפני 15 שנים או כל מדינה נחשלת אחרת בה יש עודף עובדים ואבטלה סמויה, הרגולטורים, הממשלה, והמנהיגים העסקיים שלנו, חייבים לשנות את הדיסקט. להפסיק לפחד מקבלת החלטות, לחדול מלהעמיס על המגזר העסקי רגולציה וטופסולוגיה ולשחרר את המשק לחזור לעשות עסקים ולצמוח. מהר. במזרח התיכון בו אנו נמצאים, שהטמפרטורה מגיעה לכמעט 40 מעלות בקיץ, מתרגלים מהר לבטלה ולאי עשייה.

יריב פילוסוף הוא מנכ"ל גיזה זינגר אבן ומיכל פז - אנליסטית בחברה.