גנטיקה היא לא תירוץ

לא פעם, כאשר קבוצה ישראלית או ספורטאי ישראלי מתחרים בחוסר הצלחה בתחרות בינלאומית, נשמעת הטענה שמבחינה גופנית אנחנו נחותים, ולכן קשה לנו להתמודד מול יריבים מארצות אחרות, שניחנו בגנטיקה מובחרת יותר ובנתונים גופניים מרשימים יותר.  

בחינה קצרה של ההיסטוריה הספורטיבית הישראלית מעלה שהיא דלה בהצלחות קבוצתיות. במקצועות האישיים גם כן לא נראו הצלחות רבות מדי. ההצלחות האולימפיות הגדולות היו בענפים משניים יחסית, כגון ג'ודו וגלישת רוח. בהשוואה למדינות אחרות, שמספר התושבים בהן דומה לזה של ישראל, כמו אורוגוואי, דנמרק, סרביה וסלובניה, אנחנו מדינת ספורט כושלת.

יוסאיין בולט. אין לו יתרון גנטי ביחס למתחריו | צילום: אם סי טי

הפוטנציאל הגנטי

לנוכח ההישגים הדלים עולה הטענה שמבחינה גנטית אנחנו, הישראלים, פחות מתאימים לעיסוק בספורט. השפעת הגנטיקה על היכולת הגופנית אינה נושא חדש שהמדע חוקר. את הטענה שהמטען הגנטי הוא שקובע את פוטנציאל היכולת הגופנית העלה כבר במאה ה־18 המדען האנגלי סר פרנסיס גלטון. שדה המחקר הזה, שהחל בצורה רצינית מאוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, תופס כיום תאוצה בזכות התפתחות טכנולוגית בתחום, שהובילה לפרויקטים נוספים כגון מיפוי הגנום האנושי.

התיאוריה הגנטית מבוססת על ההנחה שהמרכיב העיקרי של תכונות האדם הוא תורשה. התורשה עוברת בדנ"א וקובעת את תכונות האדם — מצבע העיניים, דרך היכולת השכלית ועד היכולת הגופנית. על פי התיאוריה הגנטית, ההשפעה התורשתית היא המרכיב החשוב ביותר בעולם הספורט המקצועני, שבו הספורטאים הופכים לחזקים, מהירים וגבוהים יותר.

המצדדים בתיאוריה הגנטית טוענים שלכל ספורטאי פוטנציאל גנטי המכונה Genetic ceiling (התקרה הגנטית), אשר קובע את גבול הביצועים שלו. על פי התיאוריה הזאת, התקרה הגנטית היא גבול שגם אימונים אינסופיים לא ישברו. זאת בניגוד לתיאוריות אחרות, שעל פיהן זמן האימון הוא המכריע, כגון התיאוריה של ד"ר אנדרס אריקסון, שהוצגה בעבר במדור זה, ולפיה צריך להתאמן 10,000 שעות כדי להצטיין בענף ספורט כלשהו — ללא קשר ליכולות הגנטיות.

נבחרת ישראל. במקום טוב באמצע מבחינה פיזית | צילום: איי פי

קשר בסיסי

בקשר הבסיסי בין גנטיקה לבין יכולת גופנית יכול להבחין כל חובב ספורט. אתלטים שמוצאם באזורים שונים באפריקה מתבלטים במקצועות ספורט שונים לחלוטין. לדוגמה, גמר ריצת 100 מטר באולימפיאדה מורכב כולו מרצים שמוצאם במערב אפריקה. מבדיקות פיזיולוגיות עולה שבקרב רצים אלה יש אחוז מסוים של סיבי שרירים לבנים מהירים, מסת השרירים שלהם גדולה ומערכת האנזימים בשריר שלהם יכולה להפיק אנרגיה בעוצמה רבה. עם זאת, המרכיב הגנטי שגורם ליתרונות הללו אינו גדול במיוחד, והם נובעים בעיקר מאימון מסוים. בריצות הארוכות שולטים, כמעט דרך קבע, רצים ממזרח אפריקה. הם בעלי מאפיינים פיזיולוגיים שונים מאלה במערב אפריקה. הם בעלי מבנה גוף רזה, רגליים ארוכות, סבולת לב־ריאה גבוהה ועמידות לרמות גבוהות של חומצת חלב. מהי ההשפעה הגנטית? עדיין לא ברור ונערכים מחקרים בנושא.

בבדיקה גנטית נמצא קשר ישיר בין המאפיינים הפיזיולוגיים בספורטאים מענף מסוים לבין ההרכב הגנטי שלהם. בדיקות אחרות גילו שבין שתי קבוצות ספורטאים יש הבדל בהרכב הגנים. בקבוצה אחת יש ביטוי מוגבר של מספר גנים מסוים, ואילו בשנייה גנים אחרים באים לידי ביטוי.

השאלה אם הגנטיקה הזאת קובעת מי יהיה אלוף נידונה במאמר שפורסם לאחרונה בדרום אפריקה. רוס טאקר ומלקולם קולינס, שני חוקרים דרום אפריקאים, פרסמו ב־ British Journal of Sport Medicine מאמר שבו הם טוענים כי לגנטיקה השפעה מזערית בלבד על הקביעה מי יהפוך לספורטאי־על. זאת מכמה סיבות. הראשונה, למרות המחקר המתקדם לא קיים גן אחד אשר מבדיל בין מחזיק שיא עולם לבין ספורטאי ברמה העולמית. היכולת הגופנית מורכבת ממספר רב של צירופי גנים ולא מאחד. לכן הסיכוי שספורטאי יהיה בעל התאמה מושלמת לענף הספורט שבו עוסק הוא קלוש מאוד.

אמנם יש הבדל בפרופיל הגנטי בין ספורטאים לבין לא־ספורטאים ובין ספורטאים במקצועות בעלי דרישות פיזיולוגיות שונות, אולם בין הספורטאים באותו המקצוע — לדוגמה בתחרויות חתירה למרחקים בינוניים — אין הבדל בהרכב הגנטי. כלומר, הגנטיקה אולי משפיעה על הקביעה אם תהיה ספורטאי או לא, אבל לא על ההישגים שלך כספורטאי.

הגנטיקה אולי משפיעה ביכולות גופניות מסוימות, כגון אלה שנדרשות מאצן 100 מטר, אך בענפי הכדור נדרשות יכולות ספורטיביות מגוונות. בכדורגל, למשל, שחקן צריך להיות בעל כוח מתפרץ, אך הוא נדרש גם ליכולת טכנית גבוהה, ליכולת הבנה טקטית טובה וליכולת קבלת החלטות מצוינת, כמו גם לעמידה בלחצים — בכל אלה אין השפעה גנטית בכלל. כך שהיכולות המגוונות הנדרשות מהשחקן נוסף להיותו אתלט טוב מפחיתות בשיעור ניכר את ההשפעה הגנטית של תכונה אחת בלבד של יכולת פיזית. ההתאמה הבסיסית לענף ספורט מספיקה לו למצות את הפוטנציאל הגופני שלו בשילוב אימון.

בלי תירוצים

ולנקודה הישראלית, בנוגע לפרמטר גנטי אחד ניתן לערוך השוואה. הגנטיקה משפיעה על הגובה, ועל זה לא ניתן להתווכח. הגובה הוא אכן פרמטר חשוב בענפי הספורט השונים. במדינות מסוימות כניסה לתוכנית אימונים בענפי ספורט שונים תלויה בפוטנציאל הגובה של הספורטאי. עם זאת, גם הגובה לא מכריע הצלחה ספורטיבית. על פי נתונים רשמיים, הגובה הממוצע של הגבר הישראלי הוא 175 ס"מ, הגובה הממוצע של הגבר ההולנדי הוא כ־183 ס"מ ושל הליטאי 172 ס"מ. הליטאים מצטיינים בכדורסל למרות גובה ממוצע נמוך משל הישראלים, וההולנדים לא ממש מבריקים בענף אף שהם הרבה יותר גבוהים בממוצע.

בכדורגל גם אין ממש קשר בין הגובה הממוצע להצלחת המדינה. באורוגוואי, למשל, הגובה של הגבר הממוצע הוא 170 ס"מ, וזו מדינה שמעפילה באופן די קבוע לשלבים הגבוהים של המונדיאל. היא מונה רק 3.5 מיליון תושבים. זאת בהשוואה לספרד, אלופת העולם בכדורגל וסגנית העולם בכדורסל, שהממוצע בה גבוה מעט יותר מבישראל, 178 ס"מ.

המסקנה היא שסביר שלא נזכה לראות ישראלי בגמר 100 מטר או בריצה למרחקים ארוכים, מקצועות שבהם הגנטיקה עשויה לשחק תפקיד מכריע יחסית. ואולם, בענפי ספורט שנדרשת בהם יכולת מגוונת, כגון משחקי כדור או מקצועות טכניים יותר, ההצלחה הספורטיבית תלויה בעיקר באיתור הספורטאים המוכשרים ובאימון איכותי ומגוון בהיקף מתאים.

הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט במכון פיזיולייף בהרצליה לפיזיותרפיה, שיקום וכושר אישי