חקר ביצועים: השבוע של ג'רמי לוין, אלי טביב וההלוואות מהפנסיה

20 שנה לאוסלו, מבט מבפנים

"ערוץ חשאי", ספרו של רון פונדק, רואה אור כ­­־20­ שנה אחרי ההרפתקה ההזויה של פונדק ויאיר הירשפלד באוסלו, שהסתיימה, למרבה התדהמה של כל המעורבים, בהסכם היסטורי שנחתם על מדשאת הבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993. ואף על פי שסופו של הספר גלוי וידוע, קראתי את 424 עמודיו ביעף אחד, כפי שבולעים ספר מתח טוב. פונדק, שנשען על יומנו האישי, מפליא לספר איך ישראלים ופלסטינים שמתכנסים בארץ קרה ורחוקה נפתחים אלה לאלה, מיטלטלים ממשבר למשבר, ומייצרים לבסוף יחד את המצע החיוני להבנה בין מנהיגים חשדנים וזעפנים בשני הצדדים. "ערוץ חשאי" הוא לא רק טקסט להיסטוריונים. הוא ספר חובה לכל מי שאיבד את התקווה ונואש מהסיכוי לשלום בין שני העמים. כן, זה אפשרי.

יואל אסתרון

פונדק | צילום: טל שחר

הילידים ניצחו את התאגיד

תאגיד כריית הזהב הגדול בעולם, באריק גולד, תכנן להפיק כ־24 אלף ק"ג זהב בשנה ממכרה בצפון צ'ילה, והשקיע במיזם 8.5 מיליארד דולר מאז 2006. אלא שהשבוע קבע בית משפט מקומי שבאריק גולד הפר את כללי ההגנה על הסביבה, שיוכל לחדש את העבודות רק לאחר שיתקין מערכות למניעת זיהום של מי התהום ושעליו לנטר גם שלושה קרחונים שמהם מגיעים מים לפלגים במחוז. כל המהומה הזאת קמה בזכות 550 בני קהילת הילידים דיאגיטה החיים באזור המכרה, שטענו כי פעילותו מסכנת את מי השתייה שלהם. וכל המהומה הזאת הובילה לצניחה חדה במניה של באריק גולד. ואם בצ'ילה נרשם ניצחון כזה בקרב על הגנת הסביבה, זכויות המקומיים וחלוקה צודקת של המשאבים, אולי גם למקומיים במזרח התיכון יש תקווה.

תמר טוניק

כריית זהב | צילום: בלומברג

סיכום צורם לשנה טובה

מאריסה מאייר מסיימת שנה ראשונה, מוצלחת, כמנכ"לית יאהו, ובחברה חשבו שזה ראוי לציון. בשבועות האחרונים ביקשה ההנהלה מהעובדים לשלוח למנכ"לית ברכות אישיות, והסבירה: "זאת ההזדמנות שלכם להגיד תודה על כל מה שהיא עשתה למען יאהו". מנכ"ל שעושה את העבודה ביאהו הוא אכן שינוי מרענן, אבל מאייר כבר זוכה על זה בתודה בדמות חבילת תגמול של כמעט 37 מיליון דולר, בשכר ובמניות ששוויין זינק ביותר מ־70% בשנה הזאת. הבקשה מהעובדים היא ממש הגרסה התאגידית של טקסים המוניים שמהללים את הרודן בדיקטטורות אפלות. וזה כתם לא נעים על המוניטין שמאייר הרוויחה השנה בצדק.

איתי שמושקוביץ

מאריסה מאייר | צילום: בלומברג

חינוך פיננסי מטעם הרשת

בחודשים האחרונים נרשמים סימני מחאה מצד אנשים שעומדים מאחורי הגריל והתנורים במסעדות המזון המהיר בארצות הברית. באפריל האחרון, למשל, עובדים שובתים של מקדונלדס, דאנקן דונאטס וסאבוויי יצאו לצעדת מחאה בשיקגו, בדרישה לתשלום של 15 דולר לשעה במקום שכר מינימום של 8.25 דולר. השבוע הגיעה תשובה לא צפויה, כשמקדונלדס שילבה כוחות עם ויזה וארגונים נוספים והציעה לעובדים תוכנית לניהול התקציב שלהם. בחוברת של חינוך פיננסי ממליצים לעובדים שלהם להתגבר על הבעיה בעבודה קשה (שתי משרות) והידוק החגורה (לא להוציא כסף על חימום ולתכנן מראש ארוחות). אף מילה אין בחוברת על העובדה שמנכ"ל מקדונלדס משתכר כמעט 14 מיליון דולר בשנה. שום חינוך פיננסי וחיי דוחק לא יטשטשו את הפערים האלה, שיצרה השיטה - לא העובדים.

אורי פסובסקי

מקדונלד'ס | צילום: בלומברג

הפרקליטות פנתה השבוע להתאחדות לכדורגל כדי לבדוק את התבטאויותיו של חיים רביבו, נציגו של אלי טביב, הבעלים החדש של בית"ר ירושלים. רביבו ניסה להרגיע את אוהדי הקבוצה כשאמר כי לא ייכללו בה שחקנים מוסלמים או ערבים ששילובם מהווה, כדבריו, "פרובוקציה" ו"התגרות" בקהל ש"אינו בשל כרגע" לשחקן ערבי או מוסלמי בקבוצה. כשטביב גורש בידי אוהדים של הפועל תל אביב, הוא טען שהגזענות האשכנזית לא יכלה לסבול בעלים תימני לקבוצה. ככה זה עם קורבנות גזענות, שנוטים להתנשא על ה"נחותים" מהם. כמו המערכון האלמותי של חבורת לול, שבו כל עולה חדש דורס את זה שמגיע אחריו. שרשרת המזון של הגזענות הישראלית.

משה גורלי

אלי טביב | צילום: ראובן שוורץ

בדרך לקניון יוקרה חדש

בשבוע שעבר סיפר מנכ"ל קבוצת עזריאלי יובל ברונשטיין לארי ליבסקר כי המגדל הרביעי שיוקם בקניון הדגל של הקבוצה בתל אביב יכלול "קניון בוטיק עם מוצרי עילית". שתי מסקנות אפשר לגזור מהתוכנית הזאת, שתיהן עגומות. אחת היא שזה לא שאין בארץ כסף, יש הרבה מאוד כסף, אבל בשכבה מאוד מצומצמת. יכול להיות שעל זה בונים בעזריאלי, אם כי השכבה המצומצמת הזאת קונה את המותגים שלה בחו"ל, ויכולה להסתפק גם בקניון רמת אביב ובכיכר המדינה. מה שמוביל אותנו לאפשרות השנייה, העגומה עוד יותר: ישראלים קונים מותגי יוקרה בלי קשר למצבם, רק כדי להרגיש קצת טוב, איכשהו, בכל זאת. להרגיש שיש להם יותר מלשכנים, גם אם לשניהם אין כלום. הפסיכוזה שנקראת רכישת מותגים עדיין איתנו, ויחד עם הגזירות הכלכליות היא ממשיכה לדחוף את הישראלים בכיוון אחד: מטה.

מיכל פלד פליישר

מגדלי עזריאלי | צילום: בלומברג

זינוק באשראי מהעתיד

מה עושים כשמחירי הדיור שוברים שיאים, הכסף של אבאמא נגמר, המשכורת לא עולה ואין מאיפה להביא בשביל לקנות דירה? ממשכנים את העתיד. השבוע חשפה רחלי בינדמן ב"כלכליסט" שהישראלים לקחו כבר 700 מיליון שקל הלוואות מהחסכונות הפנסיוניים שלהם בשלוש חברות הגמל הגדולות, ומדובר בהיקף הלוואות שגדל ב־27% בשנה. מכיוון שמדובר רק בשלוש חברות, התופעה בעצם רחבה יותר, וברור שהישראלים, בלית ברירה, מסכנים את העתיד כדי לממן הווה בלתי אפשרי. זה הרי לא פתרון. זו הדפסת כסף. בארצות הברית התופעה כבר גילחה חסכונות של דור שלם. גם כאן זהו סיר מבעבע על סף גלישה. המספרים האלה היו אמורים להקפיץ את הממשלה. להוביל להתערבות ברורה ומיידית. לעצור את הקפיצה ההמונית מהצוק.

שאול אמסטרדמסקי

לא היה מאוד מפתיע לגלות כמה טבע משלמת למנכ"ל ג'רמי לוין, שבשנה שעברה עלות שכרו היתה כמעט 15 מיליון שקל. מה שכן היה מקומם הוא לגלות כמה טבע לא משלמת: הטבות המס לחברה בין 2006 ל־2011 הסתכמו בכ־12 מיליארד שקל. יותר מרבע מגירעון העתק הנוכחי של המדינה. הטבות מס נועדו להשאיר בישראל חברות מרכזיות ומפעלים גדולים, אבל בפועל הן פשוט מאפשרות לכמה חברות להרוויח הרבה יותר, ולמדינה להפסיד הון. ולא, זה לא גורם להן להישאר בישראל. אינטל למשל הקימה את המפעל החדש שלה דווקא באירלנד, וגם טבע מרחיבה ללא הפסקה את הפעילות בחו"ל, לא בארץ. מנהלי החברות מאיימים תמיד שבלי ההטבות הם ילכו, אבל ה"תחזיקו אותי" הזה כבר התרוקן מתוכן, בדיוק כמו ההטבות עצמן. הגיע הזמן לחסל אותן. ספק אם הנזק לכלכלה הישראלית יהיה גדול יותר מ־12 מיליארד שקל בחמש שנים.

נעמה סיקולר

ג'רמי לוין | צילם: אוראל כהן