ביקורת אלבום: שלמה גרוניך - "אחרי הכל"

נפתח בעטיפה. בכריכה החיצונית גרוניך מצולם יושב מחויך בפוזה של כוכב ילדים בטורקמניסטן, בפנים יש הפתעה: ספרון שבו מוצגים תמלילי השירים בקומיקס של פבלו פרלטה. לא רק נחמד, אלא גם מהדהד את הילד הנצחי שהוא שלמה גרוניך.

קהל היעד: מי ששילוב בין שירים מקפיצים לרומנטיקה עושה להם את זה.

דבר המבקר: גרוניך חוזר לדבר לקהל בוגר יותר, ומציג אלבום שבו חיבר את כל הלחנים, למילים קלאסיות של לאה גולדברג או ביאליק, וגם מודרניות כמו של גיא מזיג או יהלי סובול. אל תחפשו כאן את גרוניך האליטיסט מ"למה לא אמרת לי" ויצירות מופת אחרות שלו משנות השבעים. זה גרוניך בוגר, אולי אפילו "מפויס ועייף", כפי שהוא מגדיר עצמו באחד התמלילים היחידים שכתב כאן. ומנגד, עדיין יודע לייצר שירים מקפיצים כמו בעידן "שירים פשוטים" באייטיז. "בנאליה לפני השקיעה", "במקום שהם בנו" או "מה זה" המצוין הם דוגמאות טובות לכך. ויש גם שירים אחרים, כאלה שמיועדים לעטוף את המאזין בשמיכת צמר רומנטית שמפוזרים עליה פירורי שמאלץ. כזה הוא למשל הדואט עם מוש בן ארי, "דגים מעופפים", שמזכיר 20 שירים שכבר שמעתם. סקציית כלי הנשיפה עובדת שעות נוספות כדי להדגיש את אווירת ה־Fאנקי

לאורך כל האלבום, עם גיטרה דומיננטית של עומרי אגמון. ההפקה של אייל מזיג מעניקה לגרוניך מעטפת מושלמת של ישן וחדש, צליל מובהק שקיבע לעצמו בעשורים האחרונים. ודווקא הפסנתר הלהטוטני וחסר העכבות, דווקא הוא קצת נעלם לו ברקע. ורק פתאום, בסוף, מגיע קטע אינסטרומנטלי אדיר בשם "רנסנס", ומזכיר שגרוניך עשה פה פעם גם רוק מתקדם. ועוד איזה (הליקון, 43 דק').

שורה תחתונה: אלבום מסחרי לכ־ו־ל־ם, עם ניצוצות מהנים מאוד.

"בינינו - אוסף שירי אהבה ישראליים". אוסף ראוי לציון לא רק בזכות המוזיקאים המגוונים הכלולים בו, אלא גם בזכות העובדה שחלק מהשירים יוצאים לראשונה על דיסק, כמו "הכאב הזה" של עברי לידר ונינט טייב או "תמונות" של מיי פיינגולד. עוד באוסף: קרולינה, אמיר דדון, ברי סחרוף, אבישי כהן וכמובן שלמה ארצי. כי אי אפשר אוסף ישראלי בלי שלמה, יש חוק במדינה הזאת (הליקון, 64 דק‘).