אלימות הון

ההיגיון אומר שזה סוג הספורט. אם תפרוץ תגרה קצרה בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל או של קבוצת כדורסל, היא תעשה הרבה מאוד רעש אם תדלוף לתקשורת. מערכת היחסים בין הצדדים תיחשף ותסוקר עד תום, והציפייה מצוות האימון ומההנהלה תהיה לטפל במקרה ביד קשה. אבל אם תגרה כזו תפרוץ בחדר הלבשה של קבוצת פוטבול, אף אחד לא יופתע. בספורט שבו הצדדים המעורבים אמורים לתקל ולהפיל שחקן יריב במהירויות ובעוצמות שיא, יהיה קצת קשה לבוא באותן טענות לגבי דרך הטיפול בה והתגובה אליה.

אבל עכשיו בארה"ב גם אלימות כזו, "הגיונית" אמרנו, עולה פתאום לסדר היום. האלימות מחוץ לפוטבול ובתוכו היא כבר יותר מעוד קריאה של אוהדים, מאמני עבר ושחקנים, קריאות שמתגברות בשנים האחרונות לנסות ולשים סוף ולמצוא פתרון לספורט האלים הזה, שגובה מחיר כבד מנשוא בגוף ובנפש גם מ"חפים מפשע". ויש כאלו שטוענים כי הספורט איבד מקסמו, ואפילו מזכות קיומו, ושהוא חייב עכשיו להמציא את עצמו מחדש, להיות בטוח ובריא יותר. קריאות כאלו נשמעות גם סביב ענפים אלימים אחרים כגון אגרוף, רוגבי ואמנויות לחימה משולבות. עולם הספורט כולו נהיה אלים יותר, מקומה של התקשורת מרכזי יותר, והחיבור הקטלני של השניים האלה יחדיו מביא את רואי השחורות לדרוש לפעולה.

הרננדז. אתם הייתם מעסיקים מישהו עם עבר בכנופיות? | צילום: איי אף פי

מי היה מעסיק אותו?

את הדיון הנוכחי הצית הסיפור המצמרר של ארון הרננדז, הטייט אנד של ניו אינגלנד פטריוטס. רק לפני שנה בערך, באוגוסט 2012, היה הרננדז (22) על גג העולם, לאחר שזכה להארכה של חמש שנים לחוזהו על ידי הפטס תמורת 40 מיליון דולר וגם למענק חתימה של 12.5 מיליון דולר. לפני כחודש, בסוף יוני 2013, שוחרר הרננדז מהקבוצה אחרי שהואשם על ידי משטרת מסצ'וסטס ברצח מדרגה ראשונה של אודין לויד, שחקן פוטבול חצי־מקצוען, שגופתו נמצאה באזור תעשייה כקילומטר וחצי מאחוזתו של הרננדז בעיירה קטנה במסצ'וסטס, עם כמה פצעי ירי בגבו ובחזהו. בדרמה שהתרחשה בארה"ב, שכללה צילום של הרננדז אזוק מובל למכונית המשטרה מעבר למדשאה מרופדת בכמה מהוורדים המטופחים ביותר שיצא לכם לראות, הדבר שבלט יותר מכל הוא הדיסוננס הגדול בין הדמות לתפאורה.

ההתנערות המהירה של הפטס מהרננדז - שכללה שחרור מהיר, מחיקת כל קשר שלו למועדון והחזרת חולצות שלו של האוהדים בתמורה לחולצות של כוכבים אחרים - הרבה לפני שבכלל הספיק להגן על עצמו במשפט, לא יכולה להסתיר את השאלות שנשאלו ועדיין נשאלות. היו שם סימנים הרבה קודם: הרננדז יצא ממכללת פלורידה עם גיליון לא נקי, עם דיווחים על תגרות ושימוש בסמים. ציוני מבחני המיון שלו היו נמוכים. הרקע שלו, כאחד שהתרועע תכופות עם חברי כנופיה וגדל בשכונה קשה, היה ידוע לכל. כמעסיק - זה נראה לך כמו עובד שאתה יכול לסמוך עליו?

בנקודה הזו נחלק עכשיו הדיון לשניים. אחרי מספר רב מדי של טרגדיות כמו זו של אודין לויד או קסנדרה פרקינס, שנרצחה על ידי חברה לחיים שחקן קנזס סיטי ג'ובאן בלצ'ר; או ג'רי בראון, שחקן הדאלאס קאובויס שנהרג בתאונת דרכים אחרי שחברו לקבוצה ג'וש ברנט נהג כשהוא שיכור במהירות של 200 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת היתה 55 - הפתרון הפשוט הוא הטלת אשמה על השחקנים ועל כך שהם מכתימים את הליגה כולה ואלפי שחקנים.

הצד השני רואה קצת רחוק יותר. יש מערכת משפט שתסגור חשבון עם הרננדז ועם ברנט (בלצ'ר התאבד באותה תקרית) אבל עוד קודם לה - הם לא אלו שמשלמים לעצמם את חוזי העתק, מדפיסים חולצות משחק או ממלאים חנויות במזכרות עם שמם. קבוצות הפוטבול מכניסות את אותן פצצות מתקתקות לתוך הסלון, אז מה רוצים מהפצצה?

אז הקריאה עכשיו היא להשית את האשמה על הקבוצות. בארה"ב קוראים להעניש קבוצות שמעסיקות פצצות. קודם כל לאסור החתמת שחקנים שסרחו, אך גם לפגוע בפרנצ'ייז עצמו עם קנס כספי שיקמט קצת את שולי חשבון הבנק, או עם טרפוד של בחירת דראפט גבוהה כמו שנעשה כבר במקרים של הפטס (על ריגול תעשייתי) או הסיינטס (על תמרוץ שחקנים על פגיעה בשחקני יריב). קבוצות בכל מקרה משקיעות הון עתק על מערך הדראפט שלהן, פשוט שיוסיפו עוד עמודה בטבלה שבה יירדו קצת יותר לעומק בניסיון לבדוק עד כמה השחקן מועד לפורענות.

ארון הרננדז במדיו החדשים. ב־NFL הפשע הוא ברמה אחת מעל: התנהגות אלימה (כולל רצח), החזקת נשק בלתי חוקית (באחוזים מדהימים), ונהיגה בשכרות הן שלוש הסיבות המרכזיות למעצרים ב־NFL. | צילום: איי פי

על מי האשמה?

ב־NFL לא ממש רוצים להגיע לזה ונאבקים בחריצות. רוברט קראפט, הבעלים של הפטריוטס, כינס מסיבת עיתונאים אחרי המעצר של הרננדז, שלח תנחומים למשפחת הנרצח, וביכה את העובדה שהרננדז הוליך את הקבוצה שולל בדיבוריו על "דרך ועתיד חדש". ב־NFL, כמו שהייתם מצפים ממכונה של 9 מיליארד דולר בשנה, הודפים אשמה מצוין. אלימות? יש, יאמרו לכם, כמו בכל מקום אחר, ויפנו למספרים: בליגה שבה משחקים יותר מ־2,500 שחקנים (רוסטר של קבוצה מכיל 53 שחקנים, אבל במהלך טרום־עונה ובין הפציעות והשחרורים הוא יכול גם לגדול ל־90 בטרם יצטמק שוב), נעצרו במהלך עונת 2012 רק 40 שחקנים, שהם 1.6%, בעוד הממוצע בארה"ב (גברים בגיל 22–35) עומד על קרוב ל־10%. יאמרו לכם גם שהיחס מאז שנת 2000 בליגה הוא עצור אחד על כל 45 שחקנים, פי שניים מהממוצע שהציגו ספרי ה־FBI ב־2009 לדוגמה, שדיווחו על עצור אחד על כל 23 גברים באותו גיל.

אבל זה עדיין יותר מב־NBA ויותר מב־MLB. ומעבר לזה - הפשעים של שחקני ה־NFL חמורים. מחקר שאסף מעצרים מפורסמים של ספורטאים בשלוש הליגות בעשור האחרון גילה כי בעוד בשתי הליגות האחרות הפשעים דומים וכוללים בין העבירות הפופולריות בעיקר סמים וזנות (עבירות מוסר), הרי שב־NFL הפשע הוא ברמה אחת מעל: התנהגות אלימה (כולל רצח), החזקת נשק בלתי חוקית (באחוזים מדהימים), ונהיגה בשכרות הן שלוש הסיבות המרכזיות למעצרים ב־NFL.

רוג'ר גודל. יהיו לו את הביצים להתמודד עם ראשי הקבוצות? | צילום: אי פי איי

למי באמת אכפת?

אז על מי להטיל את האשם הוא דיון רחב מדי שהתשובה לו לא טמונה רק בשאלה איך רוצה הקומישינר של הליגה רוג'ר גודל לעבור את המשבר הזה וכמה ביצים יש לו מול הקבוצות; או לחלופין מה עושים מול 5,000 תביעות של שחקני עבר שאומרים שהפוטבול הרס להם את החיים; או מול גל הולך ועולה של צעירים שמצהירים כי לא ישחקו/יצפו יותר במשחק, עד שהחוקים ישונו.

הנבואה השחורה לא ממש קשורה לפוטבול. הרי אם הקבוצות ירצו, הן יבחרו שחקן בדראפט כיוון שהוא עזר ליותר זקנות לעבור את הכביש מאשר שחקן אחר. הנבואה השחורה קשורה לכך שלחבורה מצומצמת של מקבלי החלטות שמגלגלים מיליארדים של דולרים לא ממש אכפת מהביקורת או מהאלימות. עד שזה לא יפגע בהם.