אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"חומרי הגלם העיקריים שלי הם אור ופרופורציה" צילום: עמית שעל

"חומרי הגלם העיקריים שלי הם אור ופרופורציה"

ג'ון פוסון הוא היום האדריכל הבולט בעולם בזרם המינמיליסטי. "כשעובדים עם חומרים טובים לא צריך הרבה חפצים. פשוט ניגשים לפרויקט בראש פתוח ומקשיבים לחלל", הוא מסביר למוסף כלכליסט את פילוסופיית העיצוב שלו, ומוסיף: "חוץ מזה, אסור לנסות למצוא חן בעיני כולם"

25.07.2013, 10:08 | שירלי ששון-עזר

האדריכל ג'ון פוסון חושב שיש לנו ארץ נהדרת - חתיכת מחמאה כשהיא מגיעה מאדריכל בריטי שבכל יומיים נוחת בנקודה אחרת ברחבי הגלובוס. כשאנחנו כבר באמצע הראיון אני מתחילה לחשוב שאולי הוא צודק. אולי באמת נפלא פה, ואנחנו, הישראלים, סתם פסימיים עוכרי שמחות, אז אני מנסה לגשש אם הוא יכול לספר לי על איזו חוויה טובה במיוחד שעברה עליו מאז שנחת בישראל. באופן תמוה, האדריכל הנודע בוחר לתאר דווקא את מה שקרה לו כשביקש להגיע במונית מרחוב יפת ביפו, שם נמצא הפרויקט שבשבילו הגיע לארץ, אל המלון שבו הוא מתארח ברחוב יבנה בתל אביב. "נכנסנו למונית וביקשנו מהנהג שייקח אותנו למלון עלמה. שאלנו אם הוא יודע איפה זה. הוא אמר שלא. אמרנו שזה ברחוב יבנה, הוא שאל איפה זה. הסברנו לו. לקח לו שעה להביא אותנו לכאן", הוא מספר. אני ממתינה לרגע שבו הסיפור יקבל תפנית חיובית, אבל פוסון (Pawson) ממשיך: "ואז הוא שאל אם אכפת לנו שהחלון יהיה פתוח כדי שהוא יוכל לעשן. אה, וגם חגורת הבטיחות לא עבדה כמו שצריך וגם היה ממש חם, אבל זה היה ממש ממש נחמד".

פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו. "התפקיד שלי הוא להתמודד עם רבדים של ארכיאולוגיה שהולכת אחורה עד לשנת 1800 לפני הספירה ולהוסיף לה את רובד המלון", צילום: עמית שעל פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו. "התפקיד שלי הוא להתמודד עם רבדים של ארכיאולוגיה שהולכת אחורה עד לשנת 1800 לפני הספירה ולהוסיף לה את רובד המלון" | צילום: עמית שעל פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו. "התפקיד שלי הוא להתמודד עם רבדים של ארכיאולוגיה שהולכת אחורה עד לשנת 1800 לפני הספירה ולהוסיף לה את רובד המלון", צילום: עמית שעל

לא הבנתי. מה היה נחמד?

"כשהגענו לשדרות רוטשילד והסתכלנו על מה שקורה בחוץ, זה פשוט הרגיש טוב. כלומר, אתה יודע שאתה במקום אחר מהשנייה שבה אתה נוחת בשדה התעופה. זה מאוד ייחודי. זו מדינה מיוחדת".

לו החוויה של פוסון (63) היתה מוצאת את דרכה אל בין דפי מדריך "לונלי פלאנט", היא ודאי היתה מקוטלגת בקטגוריית "מלכודות תיירים, היזהרו!", אבל פוסון לא מוטרד מהאפשרות שמישהו ניסה לעקוץ אותו. לאחר בילוי של כמה שעות בחברתו הגעתי למסקנה שלו אפשר היה להציץ לרגע על המציאות הישראלית מבעד לעיניו, הייתי ממליצה על כך בחום. על משקל הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'", אפשר לקרוא לאטרקציה הזאת בפשטות: להיות ג'ון פוסון.

כי מבעד לעיניו של פוסון כל רעשי הרחוב המיותרים מטואטאים החוצה, בניינים מכוערים נעלמים מהעין, המצב הפוליטי המורכב נראה שולי עד כדי לא רלבנטי, ומלחמות בין יהודים למוסלמים הן רק תירוץ לנקודות מפגש מרתקות בין מסגדים לבתי כנסת עתיקים. וזה לא משום שהוא חסר מודעות או אטום לסביבתו. להפך, רוב הזמן הוא נראה עסוק בהתבוננות והקשבה למתרחש, יותר מאשר בדיבור על עצמו. הוא גם מוסיף שאם נראה לי שהוא אדיש למתרחש אז מדובר בהתרשמות הרחוקה מאוד מהמציאות. "אני פרפקציוניסט. תשאלי את אשתי קתרין, היא צריכה לחיות עם זה. כשאנחנו הולכים למסעדה לא אכפת לה באיזה שולחן נשב. לי אכפת שזה יהיה בדיוק במיקום הנכון לפרופורציות של החדר", הוא אומר.

מציאת הפרופורציה הנכונה, עבודה עם תנאי האור הטבעי וניקיון של חללים - את כל אלה שכלל פוסון לרמה הגבוהה ביותר. היכולת הבולטת ביותר שלו - הפיכת כל נושא מורכב לפשוט, נקי ושקט - היא זו שהביאה אותו למעשה למעמדו כאחד המגה־אדריכלים הנחשבים בעולם, ובוודאי הבולט בזרם המינימליסטי.

תערוכת "חלל פשוט" שאצר פוסון באיטליה בשנה שעברה. "המשחק עם האור והפרופורציות מאוד חשוב להרגשה של אנשים", צילום: Marco Zanta תערוכת "חלל פשוט" שאצר פוסון באיטליה בשנה שעברה. "המשחק עם האור והפרופורציות מאוד חשוב להרגשה של אנשים" | צילום: Marco Zanta תערוכת "חלל פשוט" שאצר פוסון באיטליה בשנה שעברה. "המשחק עם האור והפרופורציות מאוד חשוב להרגשה של אנשים", צילום: Marco Zanta

ועדיין, במדינות מסוימות הוא מרגיש שלא יודעים איך לאכול אותו. "באמריקה זו ממש נכות", הוא אומר. "כי הם שואלים 'מה הדבר הנפלא והמרגש שיש לך להראות לנו?', ואז אני אומר 'יש לי רעיון די טוב', שזה אומר באנגלית רעיון ממש טוב, אבל ההבעה על פניהם אומרת: 'אוי, זה הכל?'. אני כנראה צריך לבוא ולומר 'אני גאון ויש לי רעיון אקסטרה אורדינר', אחרת הם לא מבינים מה אני מוכר להם".

אני מניחה שלא רק בארצות הברית זה כך. אתה עובד עכשיו בקטאר, שם עסוקים מאוד בבניית הפרויקטים הכי מוגזמים. איך בכל זאת אתה משכנע אותם לשכור את שירותיך?

"בקטאר אני מתכנן גן בוטני עם צמחים וחיות נדירים וגם בית חולים וטרינרי, ויש לי שם לקוחות מאוד מביני עניין. זה קשה כי בדרך כלל לקוחות חדשים לא יכולים לראות מה אני מביא להם בעצם, אבל צריך פשוט לקוות שבשלב מסוים תזכה באמונם".

מביתו של מייסד סטודיו 54 למלון ביפו

ואמנם, בסופו של דבר הלקוחות מצליחים להתגבר על ה"נכות" של פוסון ולמצוא את דרכם אליו. למעשה, המינימליזם שלו הוא הסיבה לכך שאייבי רוזן, בעליה של חברת RFR אחזקות, שמחזיקה במתחם בית החולים הצרפתי ביפו, בחר בו לתכנון הפרויקט הראשון של מותג מלונות היוקרה W בישראל - אחד השאפתניים בתחום המלונאות בארץ. מי שהציג את פוסון לרוזן הוא איאן שרגר, המייסד של המועדון המיתולוגי סטודיו 54 ומי שנחשב היזם הראשון בעולם של מלונות בוטיק. פוסון תכנן את ביתו של שרגר, ומאז הוא הפך לכרטיס הביקור המהלך שלו וגם למי שאחראי על השידוך בינו לבין המעצב קלווין קליין. עכשיו מקווים ב־RFR שאת כל הקוליות והסטייל הזה יצליח פוסון להעלות גם ארצה.

לאונג לאונג' העסקים בשדה התעופה הבינלאומי של הונג קונג. "כשנותנים לי להיכנס, אני נהנה לשבת שם" | צילום: Nacasa & Partners לאונג

את המתחם, הכולל מבנה מרהיב מהמאה ה־18 המיועד לשימור, רכשה RFR לפני שבע שנים מהנזירות של מסדר סנט ג'וזף. המבנה נבנה במקור כבית חולים צרפתי במאה ה־18, ושימש עד לא מזמן מעונות למגורי הנזירות. עתה הוא אמור להפוך עד 2015 למלון בן 125 חדרים. בצמוד אליו ייבנה גם אגף חדש בצורת האות C שיכלול כ־40 דירות יוקרה.

הפנטהאוז היקר ביותר בו כבר עומד למכירה במחיר של 58 מיליון שקל. רוזן ואנשיו הצליחו למשוך את רשת Starwood העולמית לנהל את המלון תחת המותג הטרנדי שלה, ה־W, שמתיימר להיות השילוב המנצח בין הנוחות והאינטימיות של מלון בוטיק לבין יכולות השירות של מלון גדול. האג'נדה של הרשת מתומצתת במילים Whenever/Whatever, שזה בעברית פשוטה: "אתה תסנג'ר אותנו באיזו שעה שתרצה ואנחנו נגבה ממך בתמורה איזה מחיר שנרצה".

אבל למרות כל הגימיקים, הקלפים החזקים ביותר של המלון החדש הם המבנה העתיק ומה שפוסון מגדיר "אפקט הוואו", שעליו הוא מופקד. זו הסיבה שהוא השקיע את רוב זמנו בביקור הנוכחי בבהייה בקשתות ובעתיקות החדשות שהתגלו באתר הפרויקט, והיה נלהב מאוד מתגליות פסלי הברונזה במקום. שאלותיי על המציאות שמחוץ לגבולות הפרויקט הלהיבו אותו קצת פחות.

הפנטהאוז של איאן שרגר בלוס אנג הפנטהאוז של איאן שרגר בלוס אנג'לס. שרגר שידך בין פוסון לקלווין קליין, והקפיץ את הקריירה של פוסון קדימה | צילום: Gilbert McCarragher הפנטהאוז של איאן שרגר בלוס אנג

מה אתה חושב על הבנייה החדשה ביפו?

"התרשמתי ממנה מאוד. הרבה ממנה נראית מאוד רגישה ומשתמשת באבן המקומית. בכלל יש ביפו בניינים יפים. אני אוהב במיוחד את אלה שהשאירו כאן הבריטים, עם תריסי העץ שרואים הרבה במזרח התיכון ובסעודיה".

עבודות השימור שנעשות הן באמת חשובות מבחינה תרבותית והיסטורית, אבל בסוף מי שיכולים להתגורר או ללון בבניינים האלה הם עשירים בלבד. ביפו במיוחד יש ביקורת חמורה על כך שפרויקטים יוקרתיים דוחקים את האוכלוסייה המקומית החוצה. האם אתה חושב על כך כשאתה מגיע לעבוד על פרויקט כזה?

"זה די יוצא דופן עבורי לחשוב על זה, אבל אני מכיר את הנושא באופן אישי. המשרד שלי ממוקם ליד תחנת הרכבת באזור קינגס קרוס בלונדון, ועברתי לשם מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי משרד במקומות היקרים. זה היה לפני 15 שנה, כשעוד היו שם הרבה הומלסים ומסוממים וזונות. אני יודע שהרבה אדריכלים מתייחסים לעבודה שלהם כעבודה חברתית. אני מוצא את עצמי עובד יותר מול האבנים והקירות. אני רק מקווה שבניית המלון תהיה לטובת האוכלוסייה המקומית".

יש גם כעס גדול על פרויקטים שנבנים כבועות סגורות במרחב הציבורי ואינם מאפשרים למי שאינו דייר לעבור דרכם. אתה מתכנן את הפרויקט כפרויקט סגור או פתוח לציבור?

"האתר הזה היה סגור קודם כי הנזירות גרו שם. זו היתה קהילה סגורה, ובנוסף הבניין מוקף בחלק מהחומה של העיר העתיקה. אני לא פתחתי את המתחם, אבל גם לא סגרתי אותו. לא חשבתי על זה במובן הזה. חשבתי על זה כמעין חצר סגורה".

העובדה שיפו היא עיר מעורבת מוצאת ביטוי בעבודה שלך?

"זה נהדר מבחינתי שהולכים ברחוב ורואים מסגד ליד בית כנסת ליד כנסייה. בעבודה שלי כאדריכל אני עובד הרבה עם יהודים ומוסלמים, וגם עם בני דת ההינדו ובודהיסטים. אבל יהודים ומוסלמים הם באמת רוב הלקוחות שלי. אני גם נהנה מאוד לנוע בין מדינות במזרח התיכון".

חנות קלווין קליין בניו יורק. "קליין רצה את החנות מאוד עירומה. הוא כל הזמן הוציא דברים מהחנות, וזה גרר קרב עם אנשי השיווק" חנות קלווין קליין בניו יורק. "קליין רצה את החנות מאוד עירומה. הוא כל הזמן הוציא דברים מהחנות, וזה גרר קרב עם אנשי השיווק" חנות קלווין קליין בניו יורק. "קליין רצה את החנות מאוד עירומה. הוא כל הזמן הוציא דברים מהחנות, וזה גרר קרב עם אנשי השיווק"

"אני לא יכול להבטיח לשנות את העולם"

פוסון ביקר לראשונה בישראל כשהיה בן 17, וגם אז, כמו היום, הוא לא עסק בקלחת הפוליטית המבעבעת ופשוט נהנה מהנוף. "הייתי כאן ב־1967. זה היה אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון, ורציתי לראות את סוריה וירדן ולהגיע לירושלים. הגעתי לכאן רגע לפני שהתחילה מלחמת ששת הימים ועזבתי יום לפני שהתחילה המלחמה". כשאני מנסה לברר מה הוא חשב על ישראל אז, הוא לא מצליח להיזכר.

יותר מדי סמים היו בסיקסטיז.

"את יודעת, אומרים שאם אתה זוכר את הסיקסטיז זה אומר שלא היית שם. נכון? אבל אני באמת לא לקחתי סמים. אני זוכר ששתיתי ערק ואיזה יין מוזר. לא הייתי היפי מוצלח במיוחד. אני כן זוכר שזה היה הזמן של הקיבוצים והיה כאן קטע חזק של לאומיות".

ולהגיע לכאן עכשיו זה מאוד שונה?

"כן. יש לך פרספקטיבה אחרת כשאתה בן 17".

מה אתה חושב כשאתה הולך ברחוב פה? אתה אוהב את הבניינים? את האדריכלות?

"תל אביב נותנת תחושה טובה מאוד, במיוחד באזור שדרות רוטשילד. אתה לא יכול שלא לאהוב את זה".

כשאתה הולך כאן ברוטשילד, לפעמים אתה יכול לראות בניין לשימור ולצדו מגדל.

"לפעמים זה עובד. במנהטן יש הרבה מאוד מקומות שבהם זה עובד. לפעמים תראי בשדרה החמישית כנסייה קטנה או אפילו בית נמוך, ולידם המגדלים הענקיים. אני יודע שריצ'רד מאייר תכנן פה מגדל".

"ביתן הקדושים" באוקספורד, אנגליה, צילום: Gilbert McCarragher "ביתן הקדושים" באוקספורד, אנגליה | צילום: Gilbert McCarragher "ביתן הקדושים" באוקספורד, אנגליה, צילום: Gilbert McCarragher

מאייר תכנן מגדל על מה שהיה פעם מגרש חניה, אבל יש כאן מגדלים שנבנים על או לצד בניינים לשימור וחוסמים אותם לחלוטין.

"אם היו נותנים לי את תפקיד מתכנן תל אביב אז הייתי משקיע בכך מחשבה, אבל אני אוהב את טוקיו, שאין לה גריד כמו ניו יורק. היא בנויה כמין עיסה, בלגן, ואין לה חוקים והיא מטורללת לגמרי ונפלאה בעיניי.

"בתל אביב ישנם כל המרכיבים שאנשים אוהבים בערים, שילוב מעולה של אנשים ובתי קפה וחום, מזג האוויר נהדר. ומובן שישנו חוף הים. הלכתי לחוף עג'מי בבוקר. הסבירו לי שפעם אם היית אומר שאתה מעג'מי היו יודעים שאתה מאוד עני".

כשאני פוצחת בהסבר היסטורי על תושבי עג'מי המקוריים שברחו או גורשו ב־1948 מבתיהם, שנתפסו על ידי עולים חדשים וערבים מרחבי הארץ, הוא מתחיל להיראות מודאג. אני מבטיחה שהשאלות הבאות יהיו על מקומות אחרים בעולם. "אלו יהיו שאלות פוליטיות?", הוא שואל בחשש.

לא, אבל אני חייבת לברר משהו. הרבה אדריכלים שמגיעים למקום חדש לומדים עליו דרך המצב הפוליטי או שהם מגיעים עם אג'נדה משלהם. אתה נמנע מזה בכוונה?

"אני מונע מרצון לתכנן מקומות שאנשים ירגישו בהם טוב. אם זה עוזר זה נהדר, אבל אני לא יכול להבטיח לשנות את העולם, כמו חלק מהקולגות שלי. כמובן, כשאתה בונה מנזר לנזירים (אחת העבודות החשובות של פוסון היא פרויקט לשימור ובניית בית הארחה במנזר נובי דבור בצ'כיה), זה סוג של עבודה מתוך אהבה. יש הרבה נוצרים שהם אתאיסטים או מפתחים שנאה כלפי הדת שלהם. אני מעדיף את הצד המקבל, החיובי".

בית נופש בדרום שבדיה. "בחיי הפרטיים אני לא אוהב חפצים, אז אין לי שום דבר, אבל מצד שני יש לי בית ואני בונה בתים", צילום: Åke Eson Lindman בית נופש בדרום שבדיה. "בחיי הפרטיים אני לא אוהב חפצים, אז אין לי שום דבר, אבל מצד שני יש לי בית ואני בונה בתים" | צילום: Åke Eson Lindman בית נופש בדרום שבדיה. "בחיי הפרטיים אני לא אוהב חפצים, אז אין לי שום דבר, אבל מצד שני יש לי בית ואני בונה בתים", צילום: Åke Eson Lindman

אבל דתות הן לא תמיד מקבלות וחיוביות.

"זה נכון. יש לי זוג חברים שביקשו שאחזיק את בנם בטקס ברית המילה. כל החברים שלהם ברחו מהאזור ועמדו רחוק, והנשים היו בכלל בצד השני של החדר, ואני החזקתי את הילד. ואז הרב הסתכל עליי ושאל: 'אתה בכלל יהודי?'. אמרתי שלא, אז הם לקחו את התינוק. לא יודע למה. אני עדיין ממתין לקבל משימה לתכנון בית כנסת. עוד לא קיבלתי אחת כזו".

הנזירים התאהבו בכנסיית קלווין קליין

פוסון נולד ב־1949 בהליפקס במחוז יורקשייר באנגליה, למשפחת שניהלה בית עסק בתחום הטקסטיל. באמצע שנות השבעים הוא נרשם לבית הספר לאדריכלות של AA בלונדון, וב־1981 פתח משרד משלו. בעבודותיו הראשונות התמקד פוסון בתכנון בתים פרטיים, בין היתר של הסופר ברוס צ'אטווין, של במאי האופרה פייר אאודי, ושל האספנית וכתבת העיצוב דוריס לוקהרט סאצ'י. נקודת המפנה בקריירה שלו היתה כאשר נפגש בשנות התשעים עם קלווין קליין, שבחר בו לתכנן את החנות הראשונה שלו במנהטן, וחנויות הדגל שנפתחו אחריה. כיום כוללת קשת עבודותיו של פוסון תכנון גלריות, חנויות, גנים בוטניים, כנסייה, מנזר, וגם תפאורות להפקות בלט ואופרה. לאחרונה נבחר לעצב מחדש את חלל הפנים של מה שהיה בעבר מכון חבר העמים הבריטי בלונדון, שעתיד להיפתח בעוד כשנתיים כבית הקבוע של המוזיאון לעיצוב.

"קליין חיפש אדריכל שיתכנן את החנות הראשונה שלו בעולם. לא היתה לו חנות והוא מכר את המוצרים שלו בחנויות אחרות. הוא היה עושה את זה בעצמו אם הוא היה אדריכל, וחיפש מישהו שיבטא את מה שהוא רוצה. כמוני, הוא לא אוהב הרבה חפצים, והוא רצה את החנות מאוד 'עירומה'. זה היה קרב, למען האמת, כי הוא כל הזמן הוציא דברים החוצה מהחנות. הוא רצה פחות מרצ'נדייז, אקססוריז, פחות בגדים, ואנשי השיווק שלו אמרו 'אתה לא יכול לעשות את זה' והוא אמר 'אני כן יכול, כי זה שלי'. הוא לא חשב שכולם צריכים לאהוב את מה שאתה עושה, והוא צדק לדעתי. אתה לא יכול לדבר אל כולם באותה רמה, אז עדיף שתעשה מה שאתה רוצה ותקווה שיאהבו אותך בזכות זה. ברור שיש הרבה ניגודים בקלווין קליין, כי מצד אחד הוא לא אוהב חפצים ומצד שני יש לו מטוס פרטי. זה לא מאוד מינימליסטי".

גם העבודות שלך מאוד נקיות ומשדרות אנטי־חומריות, אבל אפשר לראות שהבתים יקרים מאוד.

"אני יכול לראות את האירוניה בכך. בחיי הפרטיים אני לא אוהב חפצים, אז אין לי שום דבר, מצד שני יש לי בית ואני בונה בתים. אז אולי זה מצחיק לומר שאתה לא צריך כלום או שאנשים לא צריכים כלום ולבנות בתים למחייתך. אבל מעולם לא אמרתי שיש מוסר במה שאני עושה או שזה סוג של דת. הנזירים ברפובליקה הצ'כית ראו תמונות של החנויות של קלווין קליין וחשבו שהן יכולות להיות כנסיות נהדרות. כנסיות כפי שאנחנו מכירים אותן נוסדו רק בשנת 400 לספירה. ישו לא התפלל בכנסייה, הוא התפלל על שולחן במטבח. זאת אומרת, כל מה שצריך זה רק חדר עם שולחן. בגלל זה החנויות של קלווין קליין יכולות להיות יופי של כנסיות".

אולם תצוגה של חברת מטבחי בולטהאופ בלונדון, צילום: Christoph Kicherer אולם תצוגה של חברת מטבחי בולטהאופ בלונדון | צילום: Christoph Kicherer אולם תצוגה של חברת מטבחי בולטהאופ בלונדון, צילום: Christoph Kicherer

ובתוך האהבה הזאת לניקיון וחללים נקיים, איך מתכננים חדר כך שלא ירגיש ריק וקר?

"כשעובדים עם חומרים טובים לא צריך הרבה חפצים. המשחק עם האור והפרופורציות חשוב מאוד לתחושה של אנשים, ואני עובד בעיקר עם החומרים האלה".

"לא חשוב לי שיידעו שזה ג'ון פוסון"

אז איך התפיסה המאוד פשוטה של פוסון משתלבת במותג זוהר כמו ה־W? פוסון מנסה לא להיכנס לזה. "מי שמנהלים את המלון יודעים מה הם רוצים. התפקיד שלי הוא לבנות מלון במבנה של בית חולים צרפתי מהמאה ה־18 ועוד אגף בצורת C. כך אני רואה את העבודה שלי. אנחנו משתמשים בעתיקות שנחשפו ומכניסים את אור היום פנימה. הנמכנו את החצר. זו התמודדות עם רבדים של ארכיאולוגיה שהולכת אחורה עד לשנת 1800 לפני הספירה ואז מתווסף לה הרובד הנוסף של ה־W".

יש שפה מוגדרת שהוכתבה לך?

"יש לבעלי הרשת גישה שלמה לגבי מה אנשים רוצים ממלון. כמו שהם הסבירו במסיבת העיתונאים, בית מלון זה לא רק מיטה ומקלחת. אנשים רוצים להרגיש שהם מקבלים משהו שאין להם בבית".

ומה אתה חושב על זה?

"שאני מאוד אוהב להיות בבית שלי. אני לא יכול לחשוב על משהו נחמד יותר מלהיות בבית, אבל בבית אני לא יכול לחוות מבנה כמו בית החולים הצרפתי, עם הקשתות והעתיקות והתקרות הגבוהות והמראה של הכנסייה בחוץ. ישבתי הבוקר על הנמל העתיק ביותר במזרח התיכון וחשבתי לעצמי: 'וואו, מתי נפוליאון יצוץ?'".

כשניגשים למבנה כזה, שהוא כבר עובדה מוגמרת, איך מתחילים?

"ניגשים אליו בראש פתוח. אני אוהב להקשיב. זה תהליך מאוד אטי. אתה לומד את החלל ולומד מה הלקוחות רוצים. ואחר כך אתה מתחיל לחשוב על ברים וספא ובריכות ודקים וחדרים".

אתה עובד עם מודלים?

כן. חייבים. אי אפשר להסתמך רק על תוכנות מחשב בפרויקט כזה. אשתי היא האחראית על התקציב, והיא כל הזמן שואלת 'למה אתה צריך עוד מודל?' או 'למה צריך עוד צלם לצלם את המודל?', ואני משיב לה: 'תסמכי עליי'. לא שאני מתלונן, כי היא באמת כל מה שאדם צריך. אני בר מזל. כל אחד צריך אשה כמו קתרין".

פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו, צילום: עמית שעל פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו | צילום: עמית שעל פוסון ליד מודל המלון המתוכנן ביפו, צילום: עמית שעל

את הניסוי הגדול ביותר בתכנון מרחב ציבורי שיהיה גם אינטימי ונעים עשה פוסון כשתכנן את לאונג' העסקים של חברת התעופה קאתאי פסיפיק בשדה התעופה הבינלאומי בהונג קונג. פוסון אחראי על המבנה, שכולל חלון זכוכית ענק שממנו נשקפים המטוסים רגע לפני המראתם, ועל תכנון הפנים, שכולל כל מה שנוסע יכול לבקש לעצמו בין טיסות.

מה עמד לנגד עיניך בפרויקט הזה?

"הבדיחה היתה שאנשים ייהנו כל כך לבלות שם שהם יפספסו את הטיסה. זה חלל גדול מאוד, ויש שם 5,000 מ"ר בקומה אחת. זה בטח הלאונג' הגדול ביותר בעולם. אתה יכול לראות את המטוס שלך חונה, ויש קיר זכוכית, ורציתי שיהיו שם תאים פרטיים למנוחה ולמקלחות ודוכני אוכל ותאי מסאז' ואולם קולנוע, וגם אזור נחמד לשבת ולשתות קפה ולגלוש באינטרנט וספרייה נחמדה".

ואתה נהנה לשבת שם?

"כן, כשנותנים לי להיכנס. זה מיועד לטסים בביזנס ומחלקה ראשונה, ואתה לא יכול פשוט לבוא ולומר 'אני תכננתי את זה', כי הם ישאלו: 'מי אתה?'".

זה מאוד לא אופייני לאדריכל לומר דבר כזה. רוב האדריכלים שאני פגשתי הם די מגלומנים ומאוד חשוב להם ששמם יתנוסס מעל כל עבודה.

"כן. זה נכון. גם אשתי שואלת אותי: 'אתה לא רוצה שתהיה לך מורשת?'".

אם אכנס לבניין שתכננת, אתה חושב שאדע שג'ון פוסון תכנן אותו?

"אני חושב שתוכלי לחשוד בכך. כן. אבל יותר חשוב לי שתיכנסי פנימה ותרגישי שזה מרגיש לך נכון מאשר שתיכנסי פנימה ותדעי שזו עבודה של ג'ון פוסון".

פוסון מתייחס בעצמו בהומור לאגו המנופח של כמה מהקולגות שלו. בין השאר נוכח בו כאשר זכה להשתתף בפרויקט שבו קובצו עשרות מגה־אדריכלים לעיצוב מלון הפוארטה אמריקה במדריד, כשכל אדריכל היה אמון על חלק אחר. כשאני שואלת איך הוא מסכם את העבודה הזאת, המבט על פניו אומר הכל.

על הנייר זה נשמע רעיון נהדר.

"אבל במציאות זה לא כל כך. אפילו ארוחת הערב היתה מצחיקה כי היינו צריכים לנסוע אליה באוטובוס. דמייני לך את זאהה חדיד, ג'אן נובל, דיוויד צ'יפרפילד, רון ארד, ביחד באוטובוס. ניסיתי להחליט מהו המושב הטוב ביותר, ובסוף ישבתי באמצע. זה היה מוזר מאוד. החלום הוא שביחד תוכלו ליצור משהו טוב יותר. במציאות לא ראיתי את זה קורה".

קפה עם שירו קירומטה

כאשר אני שואלת את פוסון ממה הוא מקבל השראה לעבודותיו הוא מסביר כי לצורך זה הוא מתבונן פנימה, לא החוצה.

"זו פשוט עבודה קשה, ואתה מחכה שההשראה תגיע. אין נוסחה. זה העניין בהקשבה, להישאר קשוב. ודאי שראיתי הרבה אמנות והייתי בהרבה מדינות ואני חשוף להרבה תרבויות, אבל אני אף פעם לא שואב השראה מאמנות או מנסיעות. קראתי פעם שאיב סאן לורן היה נוסע למרוקו ואז חוזר ומכין קולקציה בהשראה מרוקאית, ואני מכיר אנשים שאומרים שכאשר אין להם השראה הם נוסעים ומטיילים ברחובות פריז. אבל ההשראה הכי טובה מבחינתי היא להיות משועמם. כשיש לי רגעים ריקים. בגלל זה הדמיון של ילדים שמשאירים אותם הרבה זמן לבד נעשה פורה יותר".

יש אדריכל שאתה הולך בעקבותיו?

"מיס ואן דר רוהה היה אדריכל מופלא ללא ספק. וכשהייתי ביפן היה לי המזל לפגוש את המעצב היפני הגדול שירו קורמטה".

עבדת בשבילו?

"לא, פשוט הסתובבנו ביחד. היינו מעין חברים. כשהייתי בן 24 הגעתי ליפן והתקשרתי אליו והצעתי לו לשתות קפה ביחד. באותם ימים לא היו הרבה זרים בטוקיו אז הוא הסכים. היום זה בטח לא היה קורה. אם מישהו היה עושה את זה לי, אני לא בטוח שהייתי מגיב ככה. לפעמים אנשים עוברים במשרד ושואלים אם אפשר להיכנס ולומר שלום ורוצים לדבר, ואני בדרך כלל מתחבא. אני שמח שהוא לא התחבא. הסתובבנו ביחד במשך שנה ואחר כך הכרתי לו לקוח וזה לא הסתדר, ואחר כך הכרתי לו גלריה בלונדון וזה היה שידוך טוב".

הוא היה מאוד מפורסם כבר אז?

"כן. הייתי מאוד בר מזל. היום בטח לא הייתי עושה את זה. הייתי פשוט צעיר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות