למה אני כל כך כועסת על נטפליקס?

כריסטין היקרה,

כחובב סרטים בעצמי אני מעריך את הגישה שלך. העיקרון שבבסיס התחושה שלך מלווה אותנו בהרבה מקומות בחיים. זהו עקרון שנאת ההפסד, העובדה המעניינת שכאשר אנחנו מפסידים משהו שהיה לנו, ההשפעה הרגשית של זה חזקה יותר מההשפעה של קבלת מוצר בעל שווי זהה.

הסרטים שהוסרו מהשירות כנראה היו לא טובים, וייתכן שמבחינה אובייקטיבית הספרייה הנוכחית שנטפליקס מציעה טובה בהרבה מכפי שהיתה קודם. אבל העובדה שנלקחו ממך סרטים, אפילו אם לא היית מזבזבת עליהם זמן, גורמת לך לתחושה של אובדן כואב.

נטפליקס. אובדן כואב | צילום: בלומברג

אם את רוצה לבחון את המצב באופן רציונלי, נסי לחשוב איך מנוי חדש היה מתייחס להיצע הסרטים. מנוי חדש כנראה יבחן את האיכות הכללית של אוסף הסרטים, שהיא ככל הנראה טובה יותר מבעבר. רק עבור המשתמש הוותיק האוסף הנוכחי הוא רק חלק מהחוויה, והמחשבה על ההפסד של כל הסרטים שהוסרו מהווה עוד חלק. כתוצאה מכך, מנוי ותיק יהיה פחות מרוצה מאותו היצע סרטים בדיוק.

זו הסיבה, האנושית מאוד, שאת מרגישה כך. אבל יש דרך לשפר את ההרגשה. ההצעה שלי היא שתנסי לחשוב על נטפליקס לא כעל שירות שמספק לך היצע מסוים של סרטים, אלא כעל שירות שתפקידו לסנן עבורך את הסרטים הטובים ביותר.

את יכולה להשוות את נטפליקס למוזיאון: אנחנו לא מחשיבים את עצמנו כבעלים של אף אחת מיצירות האמנות שמוצגות בו, כך שאנחנו מתאכזבים הרבה פחות כשהמוזיאון מחליף יצירות ומשנה את ההרכב בתצוגה. אם תוכלי לשנות את הגישה שלך לנטפליקס, ליצור נקודת מבט חדשה בנוגע לתפקיד שלו בחייך, להערכתי תכעסי עליהם קצת פחות ותיהני מהסרטים יותר.

שאלות לדן אריאלי: askdan@calcalist.co.il