קרימינליזציה מול הוקעה: איך נטפל בביריוני הרשת?

בואו נקרא לילד (המגעיל) בשמו

דיווחנו אתמול (א') על הצרות שפקדו את הפעילה הבריטית קרוליין קריאדו-פרז, שלאחר שהצליחה לשנות את החלטת הבנק של אנגליה ולהעלות אשה על השטרות הבריטיים, מצאה את עצמה קורבן למאות איומי אונס בטוויטר.  

אז למרות שטוויטר לא ממש הועילה, משטרת בריטניה הצליחה לשים יד על אחד הלוזרים האלה, אפילו בלי שיחלפו ארבע שנים מיום הפשע ובלי שעציר שהיא החזיקה זמן רב יחליט להתוודות על חטאו. לא ברור מה הסעיף בחוק עליו עבר, משום שבבריטניה, איום מקוון באונס אינו מוגדר במובהק כעבירה. איום כזה, פנים אל פנים או בטלפון, הוא בעליל עבירה; ברשת, זה פחות ברור.

עכשיו מתחיל הדיון בשאלה האם יש צורך בקרימינליזציה של החלאות הקטנות או שיש להסתפק סתם בהוקעתם הפומבית. סליחה על העדר הקורקטיות הפוליטית, אבל: כלבתא, במטותא. אפשר להוקיע אנשים מהסוג הזה לאור התפיסה הנושנה לפיה יש חברה מהוגנת שכולנו שותפים לה. ניתן לבנות ברשת קבוצות שבהן מי ששונא נשים או זרים או כל גורם אחר בחברה הוא גיבור. כך שבעצם, אם השרץ שתפסה משטרת בריטניה יבויש בפומבי, הוא יהפוך לקדוש המעונה של השוביניטים - אשר יזעקו מרה על שהמדינה פגעה בחופש הביטוי. מה שאגב, יהיה נכון.  

עבדכם הנאמן הוא תושב מדינה מדברית, מיוזעת וברברית, שמוכרת לשאר העולם היא שפעם הצמידו שם איזה היפי במסמרים לשני קרשים גדולים; הוא לא יליד מקום מנומס כמו לונדון, אז כנראה שההצעה שלו - סירוס כימי - לא תעלה אפילו לדיון שם. אם ככה, אני דורש קרימינליזציה.

כן, אני רוצה שיגררו את השרץ הקטן לתחנת משטרה. אני רוצה שהוא יצטרך לשכור עוכר דין. אני רוצה לראות אותו יושב, מזיע, בחדר חקירות. אני רוצה לראות אותו מסביר את זה לחברה שלו. לאמא שלו. אני רוצה לראות איך לוקחים את טביעת האצבעות שלו ומכניסים אותו למאגר סוטי המין. אני רוצה דיון ער בשאלה האם צריך לקחת ממנו גם דגימת DNA, כדי שאם הוא יממש אי פעם את הפנטזיה שלו אפשר יהיה למצוא אותו בקלות. אני רוצה לראות אותו מופיע בבית משפט בחליפה ועניבה ומסביר שהוא לא התכוון, שהוא היה צעיר וטיפש, ואדוני השופט, אדוני השופט, למה אתה בית סוהר רושם?

כי לי, אישית, נמאס מהטרור הזה. נמאס לי לשמוע ממכרות וידידות על כל ההטרדות המיניות שהן עוברות. נמאס לי לשמוע על הפחד. נמאס לי. זה טרור, זה טרור מודרך פוליטית – המטרה שלו היא לשלול את הזכויות של קבוצה שזכתה בהן לפני הרף עין, מבחינה היסטורית – והגיע הזמן להתייחס אליו, הו, אני לא יודע, לפחות באותה הרצינות שבה אנחנו מתייחסים לעברייני זכויות יוצרים סדרתיים.

אז יאללה, כן. להפוך עוד קבוצה חצי לגיטימית לקבוצה של פושעים. שירדו למחתרת. שיכתבו את הזבל שלהם בפורומים סגורים. לא רוצה לשמוע אתכם. לא רוצה לשמוע על אנשים ונשים שהדימוי העצמי שלהם התרסק, שהם צריכים להסתכל לכל עבר כשהם יוצאים לרחוב, שמתרגלים פעילות למקרה שהם ישמעו צעדים לא מוכרים מאחוריהם ברחוב חשוך. זה קיים, והפתרון לא ימגר את התופעה, אבל לפחות ישלח אותה למקום הנכון שלה: העולם התחתון.  

בעקבות החלונות השבורים

תיאוריה ידועה ללחימה בפשע, שרודי ג'וליאני כראש עיריית ניו יורק העלה על ראש שמחתו, מכונה "תיאוריית החלונות השבורים". היא אומרת שאם אזור מסוים נראה מוזנח, למשל, הוא ייצור את הרושם שלאף אחד לא אכפת ממנו. זה מושך פושעים לאזור, מהלך שבתורו גורר מנוסת בהלה של האוכלוסיה המבוססת יחסית שעדיין חיה שם, ונוצר מעגל שמנציח את עצמו.

עכשיו מנסים חוקרים למצוא אישוש אמפירי לתיאוריה הזו, והם עושים זאת באמצעות גוגל סטריט וויו. הם מציגים לנסיינים תמונות של רחובות שונים, ומבקשים מהם לדרג אותם על פי מספר קטגוריות. איזה רחוב נראה לכם פחות בטוח? יותר עשיר? איזה מהם נראה יותר ייחודי?

אחר כך לוקחים החוקרים את התוצאות, בונים מהם מפה עם קודי צבע (שמסמנים אזורים בטוחים יותר ובטוחים פחות) ומשווים אותה למפות שמודדות את הפשיעה. בניו יורק, למשל, כבר נמצאה התאמה חזקה בין אזורים שהוגדרו על ידי הנבדקים כבטוחים פחות ובין אזורי פשיעה.  

אפקט סטרייסנד שהתחרפן

 לא מתעסקים עם הרשת. היא אמנם בית מקדש גדול לחתולים, אבל מדי פעם היא מתעסקת במשהו רציני יותר, ואז? אללה ירחמו. זה הלקח שלמדה על בשרה רופאת שיניים מפוקפקת בשם סטייסי מחנביץ' מניו יורק.

לפני שלוש שנים הגיע אליה לקוח בשם רוברט לי, שהגיע אליה בעיקר משום שחברת הביטוח שלו שלחה אותו לשם. לי היה מאוד לא מרוצה מהטיפול שקיבל ממחנביץ', וכתב עליה ביקורת שלילית במיוחד ב-yelp. הוא טען, בעיקר, שהיא גבתה ממנו אלפי דולרים על טיפול שצריך היה לעלות במקרה הקיצוני, מאות.

כאן עשתה מחנביץ' את הטעות הגדולה שלה: היא נופפה מול לי בהסכם הסודיות שהיא החתימה אותו עליו לפני הטיפול, שקבע שאין לו זכות לכתוב עליה ביקורת. לפי ההסכם, אם הוא כותב ביקורת, זכויות היוצרים עליה שייכות למחנביץ', שתוכל על כן להוריד אותה מהרשת באמצעות ה-DMCA, חוק זכויות היוצרים הדיגיטלי הידוע לשמצה.

בום! אין דבר שהרשת שונאת יותר מאשר אנשים שמנסים באופן נכלולי להשתלט על זכויות היוצרים שלך, ועוד לעשות את זה למטרות נבזיות כל כך. מחנביץ' הפכה לאויב רשמי של אומת הרשת האמריקאית. לי שכר עורך דין, שיצא במאבק משפטי בהסתמך על חוקי חופש הביטוי ועל תקנות האתיקה של הרופאים.  

זה לא נגמר טוב: חברת עוכרי הדין שכתבה את החוזה שבו השתמשה מחנביץ' החליטה שהיא לא תנסה להגן עליו משפטית. מחנביץ' עצמה נעלמה: היא סגרה את הקליניקה שלה בניו יורק ואף אחד לא יודע איפה היא. עוכרי הדין שלה ביקשו לשחרר אותם מחובת הייצוג, משום שהם לא מסוגלים ליצור קשר עם מרשם. עורך הדין של לי הגדיר את מה שקרה למחנביץ' כ"אפקט סטרייסנד שהתחרפן": היא הפכה לכל כך ידועה לשמצה שספק אם תוכל אי פעם לשוב ולעסוק במקצוע שלה.

קצרצרים

1. המוני תושבי ניו זילנד, ארץ שברוכות כבשיה, החליטו להוכיח שהם לא כבשים בעצמם ויצאו לרחובות במחאה על חוק הריגול החדש שמנסה הממשלה שלהם להעביר. החוק יאפשר ל-GCSB המקבילה המקומית של סוכנות מודיעין האותות שלה להרחיב את סמכויות המעקב אחר תושבי המדינה. אתם עשויים לזכור את ה-GCSB מפרשת הריגול אחרי קים דוטקום. האזרחים הניו זילנדים ודאי זוכרים. ראש ממשלת ניו זילנד כבר טען שהמחאה היא פוליטית. כפתור ופרח! ברור שהיא פוליטית! גם הריגול הוא פוליטי. כל מה שעושה הממשלה הוא פוליטי.  

2. בתי המשפט הסודיים של ארה"ב, FISC, זכו להרבה יותר תשומת לב משהם חשבו שיקבלו אי פעם בחודשים האחרונים. ה-FISC, שפועל מתוקף חוק FISA, משמש כחותמת גומי לממשל האמריקאי כשזה מרגל אחרי האזרחים שלו: הממשל יכול לטעון להגנתו שמה אתם רוצים, שופט אישר את זה. רק שאלה שופטים שאין כל ביקורת על פסקי הדין שלהם, בלי שהציבור יודע מה הם עושים. הם נשענים על מידע שמגיע אליהם מצד אחד ללא יכולת של הצד השני לערער עליו. אלו הם משפטים שאפשר למצוא בכתבי פרנץ קפקא ובמשטרים לבביים כמו של סין וצפון קוריאה. שני פרופסורים למשפטים קוראים כעת לפירוק בית המשפט, כשהם מציינים שהוא הוקם במקור כדי לרסן את שירותי המודיעין של ארה"ב, שיצאו משליטה - וכמו כל דבר שנוגע בשירותים החשאיים, הוא הושחת. בשלוש השנים האחרונות, הם מזכירים, בית המשפט לא דחה אף בקשה של הממשלה. אפילו חותמת גומי היתה מתעייפת.  

3. כשאנחנו חושבים על עמק הסיליקון, אנחנו חושבים על חברות דיגיטליות. זה לא תמיד היה כך. אלקסיס מדריגל מהאטלנטיק שם ידו על ספר מעניין, Rich's Guide to Santa Clara's County's Silicon Valley, מעין דפי זהב של עמק הסיליקון - שיצאו ב-1983. הוא לקח את הפרטים של העסקים מאותה התקופה ושם אותם על מפה. המסקנה שלו ברורה: במקום שבו רועים היום היפסטרים עם יותר מדי כסף, עמדו בעבר מפעלים. עמק הסיליקון, בראשיתו, עסק הרבה יותר בחומרה מאשר בתוכנה. הוא היה שלב המעבר מהעידן התעשייתי לעידן הפוסט-תעשייתי. והם השאירו אחריהם הרבה, הרבה זיהום. שווה קריאה.

• להרשמה לניוזלטר דו"ח טכנולוגי (תיבה שישית)