צילום: טלי מאייר
שחר של הון חדש
הבנקאות השוויצרית במשבר. הלקוחות הוותיקים עוזבים, הכסף מתאדה, והבנקאים חייבים לגייס לקוחות חדשים, מאיפה שזה לא יהיה. מנכ"ל בנק יוליוס בר בוריס קולרדי, למשל, מצא את עצמו במזרח התיכון, בחליפה בשיא החום, משכנע מיליונרים שהם חייבים בנקאי טוב ומגייס את אהוד ברק שיביא את החברים העשירים שלו
ישראל 2013 מככבת במדדי העוני: לא פחות מ־21% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני, מה שמוביל אותנו למקום הראשון בשיעור העוני בקרב המדינות המפותחות לפי ה־OECD. אבל ישראל מככבת גם במדדי העושר: בשנה החולפת היו כאן לא פחות מ־84 אלף משקי בית של מיליונרים, כמעט 4% מהאוכלוסייה, מקום עשירי בעולם בשיעור המיליונרים בדירוג של חברת הייעוץ הבינלאומית BCG.
וכמקום עשירי בעולם בשיעור המיליונרים, ישראל היא שדה מפתה במיוחד לציידי מיליונרים. בוריס קולרדי, למשל. "יש כאן יצירת עושר מדהימה, ואני חושב שזה יהיה שוק מרכזי מאוד עבורנו", הוא אומר לי בחדר ישיבות בלאונג' העסקים של מלון הפאר ממילא.
קולרדי הוא מנכ"ל יוליוס בר, מתאגידי הבנקאות הפרטית המובילים בשוויץ שמנהל כ־235 מיליארד דולר, שהתרחב לישראל בחיפוש אחר נתח מהעושר המדהים הנוצר פה. לירושלים הגיע לרגל ועידת הנשיא, מפגש רווי לקוחות פוטנציאליים שהבנק היה אחד מנותני החסות שלו, והביקור כאן "היה הזדמנות לפגוש הרבה לקוחות, וגם להביא לכאן לקוחות ממגוון מדינות. אנחנו רוצים להציע ללקוחות מקומיים פרספקטיבה גלובלית, וגם להראות ללקוחות מבחוץ את סיפור ההצלחה הגדול שישראל הנה וגם תהיה". על הבמה בבנייני האומה קולרדי ניסה להסביר לשומעיו המבוססים: "אני חושב שלהיות עשיר הוא דבר שייעשה מורכב יותר ויותר. הדרך להתייחס לעושר שלך, האחריות שיש לך, הקבלה החברתית של עושר. כל הפרדיגמה הזאת משתנה. בימינו, אם יש לך כסף אתה צריך שותף טוב".
אבל הסיבות לביקורו של קולרדי הן עמוקות יותר מהרצון להרעיף שירותי בנקאות איכותיים על המקומיים או לחשוף לעולם את סיפור ההצלחה הישראלי. כמו שאר השחקנים בתחום הבנקאות הפרטית בשוויץ, יוליוס בר נדרש להתמודד כעת עם הטלטלה שפוקדת את כל הענף. במשך שנים היתה הבנקאות הפרטית במדינה סמל סטטוס ומפלטם של מיליונרים ומיליארדרים שמעדיפים לשלם קצת פחות מסים במולדתם, אבל כעת הצטלבות של תהליכים רגולטוריים, משפטיים וחברתיים משנה את התחום.
"הבנקאות הפרטית השוויצרית צריכה להמציא את עצמה מחדש", מודה קולרדי בכנות מפתיעה, שמאפיינת את כל השיחה איתו. אולי בזכות גילו הצעיר יחסית (39), אולי כאסטרטגיה, הוא מדבר בפתיחות גדולה על המשבר בענף ועל הקשיים בבנק. "אני יושב בחבר המנהלים של התאגדות הבנקים השוויצריים. כל הבנקאים הבכירים של שוויץ נמצאים שם. וזה מעניין מאוד, כצופה. אנחנו כנראה במשבר הזהות החריף ביותר ב־20 השנים האחרונות ובתהליך טרנספורמציה של מערכת הבנקאות השוויצרית. הרבה אנשים רואים את זה כמנהרה - מאוד ארוכה, מאוד חשוכה, והיא לא נגמרת. בשוויץ, עם כל ההרים, יש מנהרות ארוכות מאוד. אבל אני דווקא רואה את זה, כל יום, כהזדמנות נפלאה".
ויש עוד דרך להסתכל על זה. הצטלבות התהליכים האלה מרחיקה מהבנקים השוויצריים הרבה לקוחות קלאסיים, ומחייבת את הבנקאים לקום מהכיסא ולהתחיל לחפש לקוחות חדשים. "מודל הבנקאות הפרטית השוויצרי הישן, של לשבת במשרדים בציריך או ז'נבה ולחכות ללקוחות, עומד להיגמר", אומר קולרדי, ויוצא בעצמו להסתובב במזרח התיכון בחליפות בשיא החום, ולמצוא את עצמו נזקק לשירותיו של אחד, אהוד ברק.
האיש שימליץ על הבנק ללקוחות פוטנציאליים
בסוף מרץ עזב ראש הממשלה לשעבר ברק את תפקידו כשר הביטחון ושב לשוק הפרטי. בתחילת יולי פורסם כי יוליוס בר מינה אותו ליועץ אסטרטגי למועצת המנהלים של הבנק ולמנכ"ל קולרדי, שיתמקד "בנושאים גיאו־פוליטיים ומאקרו־כלכליים". בשיחה עם "מוסף כלכליסט" בשבוע שעבר, ברק ניסה להסביר את החיבור לבנק.
למה בחרת לעבוד עם יוליוס בר?
"הגיעה בקשה לייעץ אסטרטגית, וזה נראה לי דבר גם בעל ערך וגם מעניין. הם גוף רציני ממדינה רצינית. יש לי ניסיון מהפעם הקודמת שייעצתי לגופים פיננסיים בינלאומיים גדולים, גם בתחום הפרייבט אקוויטי וקרנות הגידור, ואני חושב שזה מעניין. התרשמתי מאוד מהצורה שבה הם עובדים בכל העולם".
איך תפקידך מוגדר?
"ייעוץ אסרטגי לבנק. הם ניצבים בפני הרבה מאוד בעיות: איך לפרש את מה שקורה בעולם, איך לפעול שם. מה נכון לעשות, מה לא נכון לעשות, ואיך. אני לא בעל תפקיד בבנק, אני לא חבר בבורד ולא בהנהלה האקזקוטיבית שלו - אני יועץ בכיר להנהגה העולמית של הבנק".
ברק אינו מתרגש במיוחד מהשגות על כך שהוא עובד דווקא עם מוסד זר שמתמחה בבנקאות פרטית במקום להתמסר למיזם ציבורי כלשהו או להשתלב בבתי ספר לממשל באוניברסיטאות מובילות כמו הרווארד או סטנפורד. "יש הרבה ראשי מדינה לשעבר שמייעצים ייעוץ אסטרטגי לגופים גדולים בעולם", הוא אומר. "לך תראה מה עושים אנשים כמו טוני בלייר או גרהרד שרדר, או מה יעשה ניקולא סרקוזי אם הוא לא יחזור לפוליטיקה. תמצא אותם בהרבה מקומות. אני גם הוזמנתי להרצות בחלק מהמקומות שהזכרת, ויכול להיות שארצה שם. מה הבעיה? במה זה מפריע אחד לשני? יש לי חברת ייעוץ שנותנת ייעוץ לגופים. בנק יוליוס בר הוא לא היחיד, הוא פשוט חברה ציבורית גדולה אז זה מתפרסם בשלב מסוים. זה אמור להיות דבר שבין חברת הייעוץ ללקוחותיה. אין בזה שום דבר. אם אתה שואל אותי, די החמיאה לי הפנייה שלהם, ובאמת, אחרי ששקלתי, החלטתי להיענות".
יוליוס בר מעדיפים להתעטף במעטה הדיסקרטיות השוויצרית דווקא בנקודה הזאת, ומוסרים ש"כמדיניות אנחנו לא מגיבים על מי מייעץ או לא מייעץ לנו". ואולם משיחה עם גורם בבנק מתקבלת תמונה קונקרטית יותר. הקשר בין ברק ליוליוס בר, על פי אותו גורם, נולד מפגישה אישית בינו לבין קולרדי. ביוליוס בר מאמינים כי ברק יוכל לייעץ לבנק בנוגע לשוק המקומי, ובעיקר לתרום לו באמצעות רשת הקשרים הענפה שלו בישראל. באופן קונקרטי, מסביר אותו גורם, ביוליוס בר מקווים כי ראש הממשלה לשעבר יציג את הבנק לקבוצת היעד העיקרית שלו, אנשים בעלי “ערך נטו” גבוה, למשל באמצעות המלצה על הבנק למיודעיו. אותו גורם, אגב, מספר כי גם בשווקים אחרים, ובמיוחד בשווקים חדשים, יש ליוליוס בר יועצים דומים, שמטרתם לשפר את רשת הקשרים של הבנק במדינה: אנשי עסקים, חברות ייעוץ, וגם פוליטיקאים לשעבר, אם כי בדרך כלל לא מהדרג של ברק.
כשנהיה לא נעים להחזיק חשבון בנק בשוויץ
במילים אחרות, יוליוס בר יוצא עכשיו לשווקים בכל העולם, רעב למיליונרים. אל השוק הישראלי, שמשך לא מעט שחקנים זרים בתחום הבנקאות הפרטית, הגיע הבנק השוויצרי בשנה שעברה, כשפתח נציגות בשדרות רוטשילד בתל אביב, לרגע סמל המחאה ובשאר הזמן מרכז פיננסי מובהק שמתהדר כבר במגדלי יוקרה. את הייעוץ ואת שירותי הבנק הלקוחות מקבלים בשדרה, אבל הכסף יושב בחו"ל, בשוויץ או בסינגפור.
בשבוע שעבר נפגשתי לשיחה קצרה בתל אביב עם סטפן קמפ, המשנה למנכ"ל אזור אמריקה הלטינית וישראל בבנק. גם הוא מדבר על "יצירת עושר אדירה" שהופכת את ישראל לשוק מעניין, במיוחד על רקע ביצועי היתר של המשק המקומי לעומת מדינות המערב. בין היתר מדבר קמפ על מספר האקזיטים הגבוה כאן, שמביא אותו לפגוש לא מעט לקוחות פוטנציאליים שהם מהנדסים, "משקיעים די מתוחכמים" כהגדרתו. בחמש השנים האחרונות מורגש ביתר שאת סוג נוסף של עושר שנוצר בישראל: עושר מיובא שעולה לארץ מאירופה. "זו התפתחות מעניינת", אומר קמפ, ומספר שבישראל מתגוררים היום לקוחות שמוכרים לבנק מאירופה, בעיקר מצרפת או מגרמניה. "עכשיו אתה יכול לגשת כאן ללקוחות האלה, שאתה מכיר מהעבר".
כדאי להבין מיהם הלקוחות של הבנק. עבור רוב האנשים, או לפחות אלה שיש להם חשבון, בנק הוא המקום שמטפל להם, במקרה הטוב, בפק"מ קטן, ובמקרה הנפוץ יותר והטוב פחות, במינוס, או במשכנתא, או בהלוואה לקיץ בריבית אטרקטיבית (פריים + הרבה). עבור לקוחות הבנקאות הפרטית, בנק הוא מוסד שעוסק במשהו אחר: "ניהול עושר". המטרה יכולה להיות "שימור עושר" שעובר במשפחה כבר דורות, והיא יכולה להיות קצת משחק עם כסף פנוי, העודף שנשאר מהכסף שמושקע בנדל"ן ובעסק המניב. כך או כך, הבנקאי הפרטי, דיסקרטי, קשוב, ישמח להעניק עצה, לבצע עסקאות או פשוט לנהל את הכסף, להשקיע אותו בנכסים נזילים כמו איגרות חוב ומניות. כל מה שנדרש הוא כמה מיליוני פרנק שוויצרי (ובשקלים, לפחות כמה מיליונים).
היסטורית, כשאנשים עם כמה מיליוני פרנקים פנויים בחרו לנהל את העושר שלהם דווקא בשוויץ, בדרך כלל היו לכך סיבות מעבר לאוזנו הקשובה וכתפו המחויטת של הבנקאי. למשל, העובדה שהם לא רוצים לחלוק את כל העושר הזה עם שאר אזרחי מולדתם. במשך כמה עשורים של שפע הכספים שזרמו אל חשבונות הבנקאות הפרטית בשוויץ נשלחו לשם ברוב המקרים כדי לחמוק מרשויות המס. אבל העידן הזה הולך ומסתיים.
"שוויץ, מכל הסיבות שאנחנו מכירים - יציבות פוליטית, תרבות - התפתחה להיות מרכז ה־off shore הגדול ביותר", קולרדי מסביר. "המשמעות של המונח off shore בהקשר הזה היא לא של אי, כמובן. הכוונה היא לשמירת הכסף במקום שאינו אזור המגורים של הלקוח. תמיד היה ותמיד יהיה לאנשים צורך לשים את הכסף במקום שהם מרגישים שהוא בטוח".
שוויץ הניטרלית היא מקום כזה, כמובן. ומשטר המס המקל שלה בהחלט הועיל. "אני חושב ששוויץ קיבלה המון כותרות לא הוגנות בנושא הזה", טוען קולרדי. "שוויץ לא עיצבה את החוקים שלה כדי לתכנן מרכז פיננסי עם פרצות. לחלוטין לא. זה קשור לתרבות, למערכת האמון בין האזרחים לממשלה. באופן כללי, השוויצרים משלמים את המסים שלהם, ולכן החוק השוויצרי אינו נוקשה כמו במקומות אחרים, למשל ארצות הברית. ובעבר העלמת מס והונאת מס היו שני דברים נפרדים בשוויץ. הונאת מס חמורה היא עבירה פלילית ברורה, אבל העלמת מס לא (כי לא העלימו מס - א"פ). ואנשים ניצלו את זה, הבנקאים ניצלו את זה, כי נוצרה הזדמנות ארביטראז' עבור לקוחות" - כלומר, הזדמנות לנצל את ההבדל בין מדיניות המס בארץ מוצאם לזו שבשוויץ כדי לשלם פחות מסים.
"אבל זה דבר שכיום נגמר, ממגוון סיבות. ראשית, יש היום בעולם רמת תיאום בינלאומית גבוהה ואכיפה מוגברת בתחום המסים. שנית, כיום כבר פחות מקובל, מבחינה חברתית, לא לשלם את התרומה שלך לחברה ולמדינה שלך. אני רואה הרבה מאוד לקוחות, כאלה שמסיבה היסטורית היה להם כסף שהם לא הכריזו עליו, וכולם בתהליך של הסדרת הנושא. הם לא רוצים את כאב הראש, הם מבינים שהעולם הוא מקום אחר עכשיו, והם משלימים עם זה. ונוסף על כך, בדור הבא, הדור שלך ושלי, לא רוצים כסף לא מוכרז. לא גדלנו עם הקונספט הזה, ואנחנו מעדיפים פחות כסף, אבל כזה שאפשר להשתמש בו באופן חופשי. זה תהליך שייקח עוד כמה שנים".
העלמת מס גלובלית: הגם אתה יוליוס?
בינתיים, לתהליך הזה יש זרז משמעותי, בדמות חקירת ענק של רשויות המס האמריקאיות שיצאו למלחמה בהעלמות מס באמצעות חשבונות שוויץ. יריית הפתיחה היתה חקירה נגד UBS, הבנק הגדול בשוויץ, שב־2009 הסתיימה בעסקת טיעון. במסגרת העסקה הבנק ספג קנס של 780 מיליון דולר לאחר שהודה שעזר לכ־20 אלף אמריקאים להסתיר 20 מיליארד דולר מחוץ לחופי ארצות הברית. אבל זה היה רק הכסף הקטן. כחלק מעסקת הטיעון נדרש הבנק למסור לממשל שמות של אלפי אמריקאים שהעלימו כספים באמצעותו. כדי לסייע לבנק לעמוד בתנאי העסקה, ממשלת שוויץ הכריזה על מצב חירום ומטעמי "אינטרס לאומי" התירה ל־UBS להפר את תנאי הסודיות הבנקאית ולהעביר את הרשימה לאמריקאים. זו היתה "קטסטרופה אמיתית", על פי העיתונות השוויצרית. שר המשפטים הנס רודולף מרץ אמנם הכריז אז ש"הסודיות הבנקאית תישמר", אבל בציריך ובז'נבה היה ברור שנפל דבר.
ארבע שנים אחרי, פרשת המס התרחבה והיא כוללת לפחות 14 בנקים שוויצריים בחקירה, ובהם גם קרדיט סוויס ויוליוס בר. החקירות האלה מסתיימות לעתים בהרבה יותר מקנס. בתחילת השנה ווגלין, הבנק השוויצרי הוותיק ביותר, הודיע על סגירת פעילותו אחרי 272 שנה בעקבות כתב אישום אמריקאי על חלקו בהעלמת מס של 1.2 מיליארד דולר. "לווגלין היה רעיון נהדר, ללכת לצוד לקוחות שנזרקו מ־UBS", קולרדי מסביר את ההחלטה הרת האסון שגרמה לסגירת הבנק.
יוליוס בר נקט גישה אחרת. לדברי קולרדי, כשפרשת UBS התפוצצה בבנקים האחרים הבינו שבדיעבד ייתכן שאפשר "לפרש באופן שונה" את העצות שנתנו ללקוחות אמריקאים בשנים שקדמו לחקירה. ואז "ביוליוס בר עשינו משהו שאף פעם לא חשבתי שנעשה - הלכנו ללקוחות ואמרנו להם: בבקשה תנו לנו את הוכחת תשלום המסים שלכם, כי אם אתם לא יכולים לעשות את זה ניאלץ לסגור את החשבון שלכם. וזה מה שעשינו". במקביל החל הבנק במגעים לפשרה עם משרד המשפטים האמריקאי. קולרדי, שמשמש מנכ"ל הבנק מאז 2009, שקוע בעניין כל כולו, ומפרט בפניי את דקויות החקיקה השוויצרית, את שלל הדרישות האמריקאיות, את נפתולי ההסדר הנרקם, שיאפשר לבנק שלו ולמוסדות נוספים ליישר את ההדורים.
הסדר עדיין אין, התמרונים המשפטיים הבינלאומיים נמשכים, אבל התוצאה כבר מורגשת היטב: בחמש השנים האחרונות עזבו את שוויץ מאות מיליארדי דולרים, ולא מעט מוסדות פיננסיים זרים סגרו את הפעילות שלהם במדינה. הבנקאות השוויצרית, תעשיית ענק של טריליוני דולרים, לא תהיה כשהיתה.
למצוא את הכסף בדרום אמריקה, באינדונזיה, בווייטנאם
ולכן נדרשת ההמצאה מחדש. קולרדי נמנה עם הדור שאמור לרענן את הבנקאות הפרטית בשוויץ. וליתר דיוק, להציל אותה. וכשזאת המטרה, הגיל שלו, רק 39, מהווה מבחינתו יתרון. "אתה לא יכול להמציא את עצמך מחדש בהסתכלות לאחור, אתה צריך להסתכל קדימה", הוא אומר. "וכדי להסתכל קדימה אתה צריך להיות אמיץ, להיות מסוגל להפריד את עצמך מהעבר, מהגישה של 'עושים את זה ככה כבר מאה שנה', שזה מה שאנשים אומרים הרבה פעמים, 'למה שנשתנה?'. צריך מנה גדושה של מנהיגות בתעשייה שלנו עכשיו: חזון, ראייה ארוכת טווח, רצון למצוא דרכים חדשות לעשות עסקים. אנחנו מכירים בכך שיש אתגרים למודל שהיה מוצלח מאוד ב־40–30–20 השנים האחרונות, ואנחנו צריכים להיות מאוד חדים ותחרותיים בכל מה שאנחנו עושים. אנחנו צריכים אנשים חדשים וצעירים שאינם מפחדים להתעמת עם הממסד. תמיד קל יותר, אם לא היית שם מההתחלה, לבוא עם זווית הסתכלות חדשה".
ביוליוס בר החיפוש אחר הסתכלות חדשה כלל רענון שורות היסטורי. במשך 115 שנה הבנק נוהל בידי משפחת בר, שבעשורים האחרונים הפכה אותו לחברה ציבורית ודיללה בהדרגה את חלקה, עד שבשנה שעברה הצאצא האחרון בעסק, ריימונד בר, עזב את תפקיד היו"ר וזכה לתואר "יו"ר של כבוד". קולרדי הגיע אל יוליוס בר ב־2006, אחרי יותר מעשור בקרדיט סוויס, התחיל כמנהל התפעול ומונה למנכ"ל לאחר שקודמו התאבד.
קולרדי מנסה לשדר רוח חיובית. יש לו נטייה לתאר כל תהליך, כל שינוי, כל חקירה וכל התפתחות כמהלך חיובי ותורם. אפילו את תום עידן הסודיות הבנקאית הוא מציג כיתרון. "ברגע שהלקוח שלך נמצא תחת רגולציה, אתה יכול לדבר איתו כל יום. לפני זה לא יכולת לדבר איתו על בסיס יומיומי. זה היה יותר פסיבי, יותר שימור עושר. עכשיו אתה יכול לדבר איתם, להציע להם שירותים מלאים. כך אתה יכול לפתח איתם מערכת יחסים, ויש לך יותר הזדמנויות לעשות כסף עבור הלקוחות וגם עבור עצמך. כך שאני חושב שלא הכל השתנה לרעה, זו הזדמנות מצוינת. ולדעתי כך תהיה גם יותר תחרות, ויותר תחרות מובילה לסטנדרטים טובים יותר ושירות טוב יותר. אני אוהב את זה. אנחנו שואפים להיות הבנק הפרטי הטוב ביותר, אז למה שאני לא ארצה סטנדרטים טובים יותר? ולבסוף, אנחנו בשליחות. אני רוצה להראות לקולגות שלי בשוויץ שיש עתיד לבנקאות פרטית שוויצרית. עם האסטרטגיה הנכונה, שוויץ יכולה להפוך לנקודת הייחוס של המרכזים הפיננסיים האחרים".
זה החזון שהוביל את יוליוס בר להתפשט ברחבי הגלובוס, תוך השתלטות, תמורת לא פחות מ־900 מיליון דולר, על עסקי הבנקאות הפרטית של מריל לינץ' ברחבי העולם שמחוץ לארצות הברית. כיום הבנק מדורג במקום 16 ברשימת הבנקים הפרטיים בעולם. אסיה היא הזירה המרכזית בצמיחה הזאת ("כשהתחלנו באסיה ב־2006 לא היה לנו כלום, ועד סוף השנה הזאת יהיו לנו שם יותר מאלף עובדים"), ובצדה הבנק מתרחב "בדרום אמריקה, מזרח אירופה, במזרח התיכון. אנחנו מתעניינים בכל השווקים. אנחנו מסתכלים על צ'ילה, וייטנאם, מיאנמר, אינדונזיה. בכל יום יש הזדמנות לעשות משהו חדש במקום אחר".
ניסוח מדיניות תגמול, הגרסה השוויצרית
הרבה מגבלות (או הזדמנויות, לפי קולרדי) ניחתות על מערכת הבנקאות השוויצרית באדיבות ממשלים זרים, אבל גם הממשל המקומי מקשיח לאחרונה עמדות כלפי הבנקים. כך למשל בדרישות הלימות ההון, שגבוהות לעומת העולם. ככל שההון העצמי של הבנק גבוה יותר, כך יכולתו לספוג זעזועים עולה - אבל כך גם קטן ההחזר שמקבלים בעלי המניות. קולרדי, בניגוד להרבה בנקאים אבל בהתאם לקו הכללי שלו, תומך בדרישות הקשוחות.
"מערכת הבנקאות השוויצרית מאוד משמעותית יחסית לגודל הכלכלה. היא מהווה 12%–13% מהתמ"ג. ובכנות, אחרי שהיא נאלצה לחלץ את UBS במהלך המשבר הפיננסי, שוויץ לא רוצה שכל הכלכלה תיחשף לסיכון בגלל הבנקים שלה. לכן אני חושב שדרישות הלימות ההון צריכות להיות גדולות יותר כדי לספוג זעזועים גדולים יותר בעתיד. כמו כן, אם אתה רוצה חברה יציבה לטווח ארוך - וכולנו יודעים שתמיד יש מחזורים ונקודות מצוקה, למשל בגלל עסקה לא מוצלחת או בגלל הונאה - הון נמוך רק מקשה על ההתמודדות של החברה. אם הלקוחות מרגישים שמשהו בעייתי בבנק הם מושכים כספים, במקביל בצד הנגדי מתחילים לבטל לך קווי אשראי, ולכן בנקים יכולים להיכנס לצרות מהר למדי. הלימות הון גבוהה יותר היא כמו ביטוח חיים ללקוחות שלך, למשקיעים שלך. ואם יש משהו שלמדנו מהמשבר זה שאתה חייב בסיס הון חזק מאוד. ואני יכול להגיד לך שיהיו בנקים אירופיים שיזדקקו לעוד הזרמות הון. זו עובדה. הבנקים האמריקאיים נראים יותר טוב, שוויץ קצת חריגה, אבל בשאר אירופה יש הרבה בנקים שיצטרכו ארגון מחדש של החוב שלהם".
עם זאת, אולי צריך להתייחס בספקנות לסטנדרטים השוויצריים. לאחרונה הודיע הבנק המרכזי של המדינה כי הוא חושש שרמות הלימות ההון הגבוהות של קרדיט סוויס ו־USB, הבנקים הגדולים בשוויץ, הן בעיקר הישג חשבונאי. בפועל, רמות המינוף של הבנקים האלה, לפי הרגולטור, גבוהות באופן מסוכן.
הקשיחות החדשה מאפיינת לא רק את יחס הממשל לבנקים אלא גם את היחס הציבורי לבנקאים. קולרדי עצמו חווה את העניין על בשרו באפריל, כשבעלי המניות של יוליוס בר החליטו לדחות את חבילת התגמול שלו, של כ־7 מיליון דולר. הכותרת באתר החדשות של רשות השידור השוויצרית לא השתמעה לשתי פנים: "בעלי המניות של בר הנחיתו מהלומה ראשונה על החתולים השמנים".
"זה נושא גדול בכל העולם, ואני חושב שבצדק", הוא אומר כעת, "ועומד להיות תכנון מחדש רדיקלי של האופן שבו מתגמלים אנשים. באופן כללי בתעשייה הפיננסית יש שכר גבוה. האם היו הגזמות? כמובן. וברור שזה לא בסדר כשבן אדם לוקח סיכונים עבור החברה ומקבל על זה תגמול לטווח קצר. האם התשלום במערכת הפיננסית כולה גבוה מדי? לכך אין תשובה נכונה. אפשר לחפש היגיון בתשלום: כל עובד בתעשייה יוצר ערך גבוה יחסית, וזו תעשייה מאוד תחרותית שיש בה מלחמה על כישרון. אבל כל הגישה לפיצוי משתנה. אני תומך בשוק חופשי, אבל ככל שזה נוגע לתגמול, ובמיוחד בסביבה הנוכחית, צריכה להיות רגולציה הדוקה יותר.
"אני בעד תמריצים שמאזנים את האינטרסים של בעלי המניות, העובדים והמנהלים, כל בעלי העניין, לטווח הארוך. ביוליוס בר אנחנו עובדים על ניסוח סטנדרט חדש לגמרי לגבי מערכת התגמול שלנו. זה לא שניסינו להתחכם בעבר, אבל בעלי מניות אמרו שהם לא תומכים במנגנון הקודם, אז אנחנו נהנדס אותו מחדש ובאסיפה הבאה נביא משהו הרבה יותר מאוזן - עם תשלום נדחה, תקרות שכר, כל הדברים האלה. אנחנו כן צריכים להיזהר שלא ניהפך לדוגמטיים מדי, כי בהרבה מקרים האנשים שחורגים ממגבלות השכר הם האנשים שמפיקים הכי הרבה ערך לחברה".
לבסוף אני שואל אותו על השנים האחרונות, הסוערות מאוד, כמנכ"ל הבנק. "עברתי הרבה מאוד רגעים קשים בקריירה, ואולי זו הדרך שבה אני מחווט, אבל אני האופטימיסט הנצחי", הוא אומר. "אתה יודע, כשנכנסתי לקריירה בבנקאות, התמונה שהיתה לי בראש היא שבנקאות זה לדבר עם לקוחות, להסתכל על השווקים ואולי לשחק קצת גולף. ובשנים האחרונות אם אני משחק גולף פעם בשנה אני בר מזל".
43 תגובות לכתיבת תגובה