אג'יו: הפצצה הדמוגרפית השקטה שמאיימת על אירופה
מכפר קטן בספרד הכלכלן אדוארד יו מטלטל את השווקים עם ניתוחים דמוגרפיים פורצי דרך. בראיון ל"כלכליסט" הוא מזהיר מסחרור בדרום אירופה: הנשים לא יולדות, הצעירים בורחים ורק המשבר נשאר
באמצע האלף הראשון לספירה שינתה "נדידת העמים" את פני אירופה, ויצרה את הבסיס למערב כפי שהכרנו אותו באלף השנים הבאות. עכשיו, בראשית האלף השלישי, אנחנו עדים לראשיתו של תהליך דומה, "נדידת עמים של ממש", כהגדרתו של הכלכלן אדוארד יו, שלדבריו תשנה את אירופה באופן שעוד לא מובן לנו, ושהיא היא "הצוק הפיסקאלי האמיתי".
יו (Hugh) מדבר על בריחת הצעירים ממדינות הפריפריה המזדקנות של אירופה ועל המשבר הדמוגרפי החמור שמתפתחת בהן, בדגש על ספרד, פורטוגל ויוון. "יש אקסודוס של צעירים משכילים שאורזים מזוודות והולכים לחפש עבודה בחו"ל", מסביר יו ל"כלכליסט". "אנשים מסיימים את האוניברסיטה ויוצאים לשוק עבודה מרוסק לחלוטין. הדרך היחידה של רבים מהם למצוא עבודה היא להגר מהמדינה. זה מנגנון שיטתי, לא סתם אנקדוטה, אבל אף אחד לא ממש לא מתייחס לזה כאל תופעה שיטתית, אף שברור שהיא פוגעת בפוטנציאל הצמיחה העתידי של המשק".וכשזו תופעה שיטתית - הצנע, הרפורמות ושאר הצעדים שמכוונים לבעיות אחרות לא יכולים להתמודד איתה. אירופה לא מכירה בבעיה הדמוגרפית כנדרש, ולכן לא מתמודדת איתה. ולפי יו, הבריחה הזאת הרת אסון. "גם אם הרפורמות הנוכחיות יצליחו להניב כמה רבעונים של צמיחה חיובית, היא לא תישאר לאורך זמן כי לא יהיה מי שיתחזק אותה, אין במדינות האלה עובדים צעירים. הבריחה שלהם היא דינמיקה שהיא 'lose-lose' עבור אותן מדינות, לטווח הקצר והארוך כאחד. זה הצוק הפיסקאלי האמיתי שאורב מעבר לפינה, ושאנחנו עשויים ליפול ממנו בתוך כמה שנים".
התופעה הזאת לא מתרחשת מתחת לפני השטח, היא גלויה וידועה, ובכל זאת עוד לא ממופה, עוד לא מנותחת, עוד לא מזוהה מספיק. ואירופה צריכה את יו כדי לראות את הדברים חד וברור. כי יו (64) מתבונן בדברים מבחוץ. הוא כלכלן ופילוסוף חוץ־ממסדי, שגדל בבריטניה וחי כיום בכפר ליד ברצלונה, וכותב משם את אחד הבלוגים הכלכליים המשפיעים ביותר בעולם - Euro Watch. יו לא מחזיק בתפקיד רשמי או בתואר מכובד, אבל הוא נקרא בידי קובעי מדיניות, אנשי אקדמיה, אנליסטים ומשקיעים; מצוטט אצל חתני נובל ועיתונים כלכליים מובילים; מייעץ לקרן המטבע הבינלאומית ולגופים מרכזיים נוספים; מטלטל לעתים את השווקים באבחת פוסט; ומוזמן לכנסים כלכליים נחשבים, כאורח של מוסדות פיננסיים גדולים. נקודת המבט החיצונית שלו קוראת תיגר על הכלכלנים הממוסדים, והפוסטים המעמיקים, המפורטים ועמוסי הגרפים שלו מנתחים את המציאות באופן מקורי ומדויק. כל כך מדויק, ש"הניו יורק טיימס" כבר כינה אותו "הבלוגר שחזה את חורבן גוש היורו". נביא החורבן של היורו ראה את האסון מגיע והזהיר ממנו במשך שנים בזכות העובדה שהוא לא הסתכל על מדדים כלכליים מנותקים מהקשר. הוא הסתכל על הדמוגרפיה, על שינויים חברתיים מעמיקים בארצות אירופה השונות. זה אפשר לו להבין כבר מזמן שגרמנים חסכנים ומזדקנים לא ישרדו תחת אותו מטבע עם צעירים תאבי אשראי מאירלנד, ספרד ויוון. וזה מאפשר לו להבין כיום ששום רפורמות וקיצוצים לא ישנו את תהליכי העומק, שבעצם אין להם פתרונות. המסקנה שלו ברורה ועגומה: צריך להפסיק לדבר על התאוששות ולהנמיך ציפיות. כבר לא נחזור לשנות השפע והצמיחה.בלי עובדים שייצרו צמיחה, עם מכת מוות למערכת הרווחה
המנהיגים לא רואים את זה, אומר יו. ראש נפץ דמוגרפי מכוון על אירופה, והם שקועים בדברים אחרים. "אנחנו נכנסים לפרק חדש בהיסטוריה האנושית, שבמסגרתו מגמת הגדילה של האוכלוסייה מתחלפת בקיפאון או בחלק מהמקרים בהתכווצות ארוכת טווח. אבל הדיון המשברי מתרכז בעיקר בתחלואי הכלכלה ובסבל שנגרם לתושבים בגלל מדיניות הצנע. בתוך כל הרעש הזה המדינאים מתעלמים מעובדה בסיסית וגורלית: לראשונה, גם מדינות הפריפריה של אירופה נמצאות בנקודת מפנה דמוגרפית - במדינות כמו ספרד, פורטוגל ויוון האוכלוסייה שנמצאת בגיל העבודה מתכווצת במהירות הולכת וגדלה, הן בגלל ירידה בשיעורי הילודה והן בגלל הגירה, ואי אפשר להמשיך להתעלם מההשלכות הכלכליות והפיננסיות של המגמה הזאת". ואז הוא מתפנה לפרק לגורמים את המגמה ואת נקודת המפנה: "באבולוציה של הדמוגרפיה כל מדינה מגיעה בשלב מסוים לנקודה אופטימלית שבה שיעור האוכלוסייה שנמצאת בגילי העבודה (WAP) עולה. השלב הראשון בתהליך הזה מכונה 'דיבידנד דמוגרפי', וזו לרוב הנקודה שבה מתחילה צמיחה כלכלית מתמשכת - הסיבה היא ששלושה רבעים מהצמיחה הכלכלית מגיעים מצמיחת כוח העבודה (גילי 15–64). ה־WAP עולה כשמספר העובדים גדל ומספר הילדים מתחיל לרדת, אבל אז ה־WAP מתחיל ליפול, כששיעור הקשישים עולה. ואז הדיבידנד הדמוגרפי נהפך לנטל והצמיחה יורדת". חלק ממדינות אירופה מתקרבות לנקודה הזאת. חלקן כבר עברו אותה. "כדי שאוכלוסייה תוכל לשמור על גודלה, שיעור הילודה צריך להיות 2.1 ילדים לאשה. שיעור הילודה הממוצע באירופה כיום הוא 1.3–1.4, כך שגודלו של כל דור הוא רק כשני שלישים מהדור שקדם לו. כוח העבודה יתחיל להצטמצם, ובסופו של דבר נגיע למצב שבו מספר העובדים קטן משנה לשנה. ואז, כדי שתהיה צמיחה, הפריון יצטרך לגדול בשיעור גבוה יותר מאובדן כוח העבודה".האם אפשר לחפות על צמצום האוכלוסייה?
"זה לא שכלכלה לא יכולה לצמוח כשהאוכלוסייה מתכווצת, זה פשוט הרבה יותר קשה, צריך להישען על גורמים אחרים כמו פריון ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה. ניקח את ספרד לדוגמה: לספרד היתה צמיחה של 4%, מתוכם 3% הגיעו בזכות עובדים חדשים, בעיקר מהגרים, ו־1% הגיע מהפריון. כיום אנחנו עשויים להפסיד 1% כתוצאה מהתכווצות כוח העבודה. גם אם נרוויח עוד 1% מהפריון, אנחנו תקועים". התופעה מתרחשת במקביל במדינות שונות, תחת שיטות כלכליות שונות. סין, למשל, היא אחת הדוגמאות המובהקות לבעיה, כשמדיניות הילד האחד הובילה לשינוי דרמטי ביחס התלות, שהוא היחס בין גודל האוכלוסייה בגילי העבודה (15–64) לשאר האוכלוסייה. "וכפי שאנחנו אכן רואים, שיעור הצמיחה לטווח הארוך בסין יורד באופן עקבי", אומר יו. גם בישראל, אגב, צפויה מגמה דומה. בהצעת התקציב שאושרה השבוע האוצר מתריע שבעשרים השנים הקרובות ההאטה בקצב צמיחת האוכלוסיה בגיל העבודה צפויה להקטין בלא פחות מאחוז את פוטנציאל הצמיחה של המשק בהשוואה ל-15 השנים האחרונות.באירופה השינוי ביחס התלות, במקביל להתקרבות לנקודה שבה פירמידת הגילים תתהפך, כבר נותן את אותותיו. למשל, במערכת הפנסיונית: כבר עתה ברור שמספר האנשים שמפרישים לקרנות הפנסיה יורד מדי חודש, ומספר הנהנים מתשלומי פנסיה עולה. כל המערכת יוצאת לחלוטין מאיזון.
ולקח זמן לראות את זה. "באירופה היתה הגירה מסיבית שהסתירה את העובדה שמדינות הפריפריה סובלות מתופעת ההתכווצות וההזדקנות של האוכלוסייה. בעקבות המשבר פחות מהגרים הגיעו למדינות האלה, הם חזרו לארצות המוצא שלהם או עברו לכלכלות חזקות יותר, ובמקביל הצעירים והמשכילים של המדינות האלה מהגרים לאן שרק אפשר - לגרמניה, אבל גם לקולוניות לשעבר בדרום אמריקה ובאפריקה. רובם, קרוב לוודאי, לא יחזרו".
כך קרה שהמשבר האיץ את התהליכים וחשף את המגמות שיו ראה כבר מזמן. כעת המספרים כבר ידועים. "בספרד האוכלוסייה התחילה להצטמצם בשנה שעברה, זו היתה הפעם הראשונה שבה יותר אנשים עזבו את המדינה מאשר היגרו אליה. ומאחר ששיעור התמותה גבוה משיעור הילודה, מאזן ההגירה נהפך לקריטי לגודל האוכלוסייה. בספטמבר 2012 עזבו את ספרד 20 אלף איש יותר משנכנסו אליה - המשמעות היא אובדן של רבע מיליון בני אדם בשנה, מיליון מדי ארבע שנים. במדינה שבה גם ככה אין מספיק אנשים עובדים כדי לממן את מערכת הפנסיות, אוכלוסייה שרק הולכת ומידלדלת ומספר פנסיונרים שרק גדל והולך הם מכת מוות למערכת הרווחה.
"דוגמה בולטת אחרת היא פורטוגל. היא התחילה לאבד את המומנטום של צמיחת האוכלוסייה כבר באמצע שנות השמונים, וב־2010–2011 חלה נקודת מפנה קיצונית, כשבפער בין הילודה, התמותה וההגירה היא איבדה כ־90 אלף תושבים. היא נכנסת כעת למסלול ירידה ארוך וכנראה בלתי הפיך. נתוני ההגירה שם מחרידים: ב־2011 עזבו את פורטוגל 100 אלף בני אדם (מתוך 10.7 מיליון תושבים) לעומת 23 אלף ב־2010. שיעורי האבטלה גבוהים מאוד, 17.6%, ובלי ההגירה ההמונית מספרד הם היו גבוהים עוד יותר. וזה מעגל אכזרי: ההתכווצות הכלכלית מזינה את עצמה כי היא רק מחריפה את התכווצות האוכלוסייה. זו הסיבה שכל הזמן מתקנים ומחריפים את תחזיות הצמיחה. אבל זה ימשיך להיות כך עד שהמודלים והכלכלנים ישלבו גם את השפעת התכווצות האוכלוסייה על הצמיחה הכלכלית".
גלי ההגירה ממדינות הפריפריה זורמים, בין השאר, לגרמניה. האוכלוסייה המקומית שם מתכווצת, אבל המהגרים מגיעים, מה שמסבך את היחסים בגוש כולו. "אנשים שוב יראו את הגרמנים כמוקד הבעיה ביבשת, כמדינה ששודדת את הצעירים המוכשרים של הכלכלות החלשות כדי לשלם את הפנסיות של הזקנים שלה", מסבר יו.
99 תגובות לכתיבת תגובה