חקר ביצועים: השבוע של נתניהו, גרמן ו"הוושינגטון פוסט"

חודש הסליחות הגיע

מגן הילדים ועד התיכון מניחים בנו את היסודות הנפשיים של מועקת חודש הסליחות. הגננות והמורות מספרות על קולו המאיים של השופר הקורא לתשובה. בתיכונים הדתיים ובישיבות כבר מרעימים רבנים בקולם: "אאאאלוּל!" (במלעיל כמובן), ועננת חשבון הנפש וצלם המאיים של ימי הדין מאפילים את המחשבה. בחיים הבוגרים, מחוץ למסגרות החינוכיות, הנפש אוספת סימנים חיצוניים ­- מזג האוויר של סוף הקיץ, חצב ראשון או נחליאלי תועה, שלוחשים בקולם הדומם "אלול" קטן ומרככים את קדרות ימי התשובה. עד שהילד הראשון חוזר מהגן עם שופר פלסטיק, וקריאת "אאאלול!" פנימית שוב מחניקה.

אורי רוזביץ

"הוושינגטון פוסט" - מעגל נסגר, מעגל נפתח

עשירים תמיד אהבו להחזיק עיתונים, בשביל תחושת ההשפעה, המעמד והריגושים. משפחת גרהאם, למשל, שצברה הון אדיר בוול סטריט, קנתה לפני 80 שנה עיתון פושט רגל שנקרא "הוושינגטון פוסט". השבוע, אחרי ארבעה דורות בעיתון, היא מכרה אותו לג'ף בזוס, מייסד אמזון, תמורת 250 מיליון דולר, רק 1% מהעושר שצבר בעמק הסיליקון. זו בשורה אירונית: בזוס הוא אחד מברוני האינטרנט, אותו אינטרנט שהוביל לקריסת העיתונות המודפסת, והנה הוא מושיע את אחד הסמלים הגדולים שלה, כמו מגדל משרדים חדיש שמשמר את הבניין ההיסטורי הקטן שלידו. זו בשורה שלא צריך לייפות: בזוס לא קנה את ה"פוסט" כי מדובר בעסק משגשג עם מודל הכנסות מבטיח, אלא פשוט כי יש לו מספיק כסף. אבל זו גם בשורה מעוררת אופטימיות: אם יש סיכוי למודל הכנסות מבטיח לעיתונות, הוא כנראה יצמח בקרב אנשים כמו בזוס, שמזוהים עם חדשנות, יעילות חסרת פשרות והשקעה לטווח ארוך.

אורי פסובסקי

ג'ף בזוס | צילום: אי פי איי

אובמה מגדל את המשבר הבא

ביוני 2013 עוקלו בארצות הברית 1.27 מיליון בתים. רק שליש מהעיקולים בימי השיא, במרץ 2010, ועדיין המון. ובינתיים הנשיא ברק אובמה מקדם תוכנית שתקל על מיליוני משפחות לקבל משכנתאות בריבית קבועה ל־30 שנה. בחזונו רואה אובמה מערך משכנתאות חדש, כזה שלא יישלט בידי סוכנויות חמדניות כמו פאני מיי ופרדי מק, מכוכבות משבר 2008, כזה עם יותר אחריות ממשלתית, כזה שיקים לתחייה את חלום הבית בפרברים. באותה נשימה, אובמה מנסה לדאוג לכך שגם בעלי היסטוריית אשראי בעייתית יהיו זכאים לקבל משכנתא. והנה לנו המשבר הבא.

תמר טוניק

משבר הדיור - זמן לשנות פוקוס

סקר "כלכליסט" שפורסם השבוע חשף כמה עמוקה מצוקת הדיור של הישראלים. 45% מהם לא מרוצים מתנאי המגורים שלהם, אבל לא יכולים לשפר אותם. 66% אמרו שאין להם די הון עצמי כדי לעשות זאת. זה המלכוד הטרגי של השוק המקומי ­- הישראלי רוצה דירה בבעלותו שמתאימה לצרכים שלו, אבל אין לו איך לקנות אותה. לא כולם חייבים לקנות דירה, אומרים המקטרגים ומצביעים על ערי אירופה כדוגמה. הם צודקים. אבל כדי שלא כולם יקנו דירה נדרשת תרבות שכירות מפותחת. אחרי שנתיים שבהן הממשלה נכשלה במאמציה להוריד את מחירי הדירות לקנייה, הגיע הזמן לעצור רגע, לערער על המוסכמה הבסיסית ש"חייבים לקנות" ולגבש במקביל תוכנית ארוכת טווח לעידוד שכירות שפויה. אולי זה סוף סוף יוביל למשהו, אותו משבר בגישה כל כך שונה.

נעמה סיקולר

דירה למכירה | צילום: אוראל כהן

ספר חדש למאיר שלו

לא ראיתי את זה מגיע. "עשו" של מאיר שלו היה הספר היחיד בחיי שהתחלתי לקרוא שוב ברגע שסיימתי לקרוא בראשונה. קראתי כמעט את כל הספרים שלו, ושמחתי לקראת החדש כאילו מדובר בחבר אהוב מחו"ל שבא לביקור נדיר. אבל עכשיו, יותר מחודש אחרי שקיבלתי את "שתיים דובים", אין ברירה אלא להודות: מאיר שלו ואני כבר לא. ולא שהאשמה היא בו. הוא, כמו תמיד, מוביל את הסיפור ביד בוטחת, כותב בתנופה, משרטט גיבורים תימהונים אך שובי לב ורוקם עלילה בכישרון ודקדקנות ראויים להערצה. אלא שקצת כמו בן זוג שאתה אוהב ומעריך אך לפרקים לא יכול לשאת יותר את נוכחותו בסביבתך, כך נותרנו אני ו"שתיים דובים" בדממה מעיקה. לא יכולה להמשיך לקרוא, אפילו לא עוד עמוד אחד. היה שלום מאיר, וסליחה. זה לא אתה, זאת אני.

מיכל פלד פליישר

היחצן דורש בדיקה

רני רהב דרש השבוע מהיועץ המשפטי לממשלה ועדת חקירה ממלכתית ש"תבדוק את התוהו ובוהו בבורסה", והאשים את השר לשעבר משה כחלון בקריסת השוק. אבל על ראש היחצן בוער הכובע. כי רהב הוא קולו של נוחי דנקנר, שתשלובת מעלליו מצדיקה פרק שלם בכל דו"ח חקירה על הקריסה, אם ייכתב כזה. הפירמידות, מינופי העתק, ההשקעות המופקרות בווגאס ובקרדיט סוויס והשכר המופקע למנהלים מחקו מיליארדים לחוסך הישראלי ותרמו תרומה משמעותית להרחקת המשקיעים מהבורסה, יותר מכל שר שהרפורמה שלו חתכה את הרווחים החזיריים של חברות הסלולר והחזירה קצת כסף לאזרחים. אם צריך לחקור משהו, כדאי לחקור איך הבנקים והגופים המוסדיים שמו את הכסף שלנו על קרן הצבי של דנקנר, חברותיו וחבריו.

משה גורלי

נוחי דנקנר | צילום: יריב כץ

חוסר המודעות כמדיניות

יומן קיץ, מארבעה ימים אקראיים: שר האוצר יאיר לפיד מסכם את המושב בטקסט נרקיסיסטי שנראה כמו תרגיל בניאו־ג'ורנליזם, ובדרך מנסה להפוך את הכישלון המטריד למנות נגיד מפארסה לדאחקה. ואז שר האוצר מתקוטט ומעליב גולש על קיר הפייסבוק שלו. ואז ראש הממשלה בנימין נתניהו מצטלם בחולצת כדורגל עם הכיתוב "1 נתניהו", כי תכלס קיץ וגם לראש הממשלה מגיע חופש גדול אחרי שהמיט עלינו תקציב גזירות ומשילות. ואז דובר הטייקונים שומטי החובות דורש ועדה שתבדוק את קריסת הבורסה, שנגרמה, ובכן, גם באשמתם של, ובכן, שומטי החובות. כנראה בכירי הממשלה והמשק הגיעו למסקנה שהדרך היחידה שלהם לשרוד תדמיתית היא להפוך את עצמם לבדיחה. חבל שהיא על חשבוננו.

אדוה קיזלשטיין

סערת השר"פ מחמיצה

המהלך של שרת הבריאות יעל גרמן מחוכם מאוד. כשהיא הקימה את הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית נפוצו שמועות שהיא מתכוונת להכשיר רפואה פרטית בבתי חולים ציבוריים. העיתונאים, ואני ביניהם, נזעקו לתקוף, לנתח את החסרונות, לצטט מתנגדים ולקרוא להוספת כסף לבתי החולים. כך גרמן מסגרה את הדיון לבתי החולים בלבד, ויצרה שיח שבו ברור שהם צריכים לקבל תוספת תקציב, השאלה היא רק מאיפה. מנהלי בתי החולים, אם כן, יכולים להיות מרוצים. הציבור פחות. כי דיון אמיתי בשאלות הגדולות לא התנהל עדיין: הרי מי בכלל אמר שבתי החולים הם שצריכים חיזוק? אולי משתלם ונכון יותר לחזק דווקא את קופות החולים? אז זהו, שלמשרד הבריאות אין אינטרס לחזק את קופות החולים. הוא לא הבעלים שלהן. הוא הבעלים של בתי החולים. וכך נותרנו עם עוד ועדה שיכלה לחולל שינוי גדול, אבל בעצם אין לה סיבה לעשות זאת.

שאול אמסטרדמסקי 

יעל גרמן | צילום: עמית שעל